בספר "עלינו לשבח" מובא סיפור נורא, הממחיש באופן ממשי, שכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה, גם אם ברגע הראשון נראה לנו שלא כך...
הרב יפה הוא המספר את שארע אתו בתקופת השואה: ''אחי ואני הצטרפנו בימי השואה הנוראה לחבורת פרטיזנים, שכולם היו גויים. כידוע, לכל קבוצה של פרטיזנים היה 'צופה' מיוחד, שישב בנקודת תצפית גבוהה, כדי להזהיר את כולם מהגרמנים.
יום אחד קיבלנו התראה בהולה מ'הצופה', שקבוצת חיילים גרמנים מתקרבים לחלקת היער בו אנו מסתתרים. מיד, כל הקבוצה זזה ממקומה, וברחה לקצה השני של היער העבות.

גם אני ואחי היינו בין הבורחים. אולם, לאחר שהגענו לחניה החדשה, התברר לנו שמרוב בהלה שכחנו את התפילין שלנו במקום המחבוא הקודם.
התלבטנו מאוד מה לעשות. מצד אחד סביר להניח שהגרמנים כבר הגיעו למקום ההוא. מצד שני, כיוון שאנחנו היהודים היחידים בקבוצת הפרטיזנים, לא נוכל לקיים אתמצות התפילין תקופה ארוכה...
ההתלבטויות לא ארכו זמן רב...החלטנו שאנו חוזרים להביא את התפילין!

לפני שיצאנו, עמדנו ויישרנו מבטינו לשמים, ואמרנו: 'ריבונו של עולם, אנחנו הולכים למסור את נפשנו למען קיום מצוותיך. אנא! שמור עלינו, שלא ניזוֹק ולא נִפָּגָע!'.
הגויים, ששמעו על התוכנית, היו המומים, והזהירו אותנו שזאת ממש התאבדות...
לא שמענו להם, ויצאנו לדרך, כשאנו צועדים בשבילי היער בחשאי. לאחר שעות של הליכה, הגענו למחבוא הקודם. מיד מצאנו את התפילין, בדיוק במקום שבו השארנו אותם. הנאצים הארורים, למרבה הפלא, לא נראו כלל באזור.

לאחר מנוחה קצרה, ותפילת מנחה, מיהרנו לשוב לחברי הקבוצה. לתדהמתנו, מצאנו את כולם שחוטים! בפסק הזמן שבו נעדרנו, גילו הנאצים את מקום מסתורם, הפתיעו אותם והרגו את כולם...
רק עתה התברר לנו, שהתקיים בנו הפסוק (מה שאמר יוסף לאחיו, שמכרו אותו): 'אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם...(לְ)רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹובָה'". (בראשית נ')
 
על מצות התפילין, כותב השל"ה הקדוש: וסוד תפילין עמוק מי ימצאנו, אבל אכתוב מעט מזעיר...דע, שצריך לנהוג בהן קדושה גדולה, לפי שיש בהן סוד המרכבה הקדושה.
ולאחר שנחרב הבית רשב"י כתב, שעל התפילין נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", ולכן, כל המניח תפילין – שכינה שורה עליו.
 
כאשר נתבונן בדבריהם הקדושים של רשב"י והשל"ה, נשכיל להבין, שכמו שתכלית בנית בית המקדש היתה לשם השראת השכינה בישראל (כמו שכתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם") – כך, כאשר איש ישראל מניח תפילין, הוא נעשה מרכבה, להיות בבחינת בית המקדש, להשראת השכינה עליו.
 
ראוי להביא גם את דברי ה"משך חכמה", שכתב: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד, שקדושתן של התפילין גדולה מקדושת הציץ שהיה על מצחו של הכהן הגדול! מכיוון, שבציץ יש שם הוי"ה אחד, ואילו בתפילין של ראש ויד יש 42 שמות הוי"ה.
 
על כן, אדם המניח תפילין, זוכה להארה גדולה, שכינה שורה עליו, ואימתו מוטלת על הבריות. וזאת, כפי שדרשו בגמרא (ברכות ו'): "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח', י'). רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש...".
 
ראוי להוסיף את דברי האריז"ל, המבאר ב"שער הכוונות" (פסח), שתכלית עבודת האדם היא להגיע למדרגת "מוח שליט על הלב". שכן, המוח הוא משכן הנשמה הקדושה ושורש המחשבה והדעת. עיקר תפקיד המוח הוא ללמוד ולהשכיל, והוא אף מזהיר את האדם להתרחק מן הרע ולהתקרב לטוב. לעומת זאת, הלב, שהוא שורש המעשה, נוטה יותר לרע, לתאוות העולם הזה. לכן, תפקיד האדם הוא להמליך את המוח על הלב, כדי שיוכל האדם לשלוט ולהכניע את תאוות לבו, ולא לבוא לידי חטא, חלילה.
 
לכן ציוונו הבורא על מצות תפילין: תפילין של יד שמניחים כנגד הלב, כדי לשעבד לה' יתברך את הלב, שורש המעשה. 
ואילו תפילין של ראש אנו מניחים כנגד המוח, שורש המחשבה והדעת, כדי לשעבד לה' יתברך את המוח, כלי המחשבה והדעת – ועל ידי כך אנו קושרים את המעשה עם המחשבה, כדי שכל מעשה ומעשה יהיה תחת פיקוח המחשבה והדעת.
רמז לדבר: ראשי התיבות של מעשה: 
מ וח  ש ליט  ע ל  ה לב.
(לכן הקפידו חז"ל כל כך, שלא להפסיק בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש. שכן, זהו ענין גלות הדעת במצרים – לעשות פירוד וניתוק בין המעשה לבין המחשבה).
 
לסיום צריך לדעת, שכל מי שמניח תפילין, זוכה להשראת השכינה עליו, והקב"ה פונה ושועה לתפילתו. ( תְפִלִּין אותיות תֵּפֶן לִי – לרמוז, שהוא יתברך פונה אליו).
וכן, הוא גם זוכה לקרב את הגאולה, כפי שרמז הכתוב: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה". נַפְתָּלִי אותיות תְפִלִּין, אַיָּלָה אותיות אֵלִיָּה. שְׁלֻחָה, מקרב את אליהו הנביא, שעליו נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵח לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא...", במהרה בימינו אמן!
 
 שבת מבורכת!