ישנם מקרים בהם פרסום כלשהו עונה על ההגדרה של לשון הרע, אך למרות זאת, הוא לא יהווה עילה לתביעה אזרחית או כתב אישום פלילי. זאת משום שהוא חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק ושלוש הן: פרסום מותר, הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב.

טענות הגנה לנתבע

כידוע, הוצאת לשון הרע או הוצאת דיבה, היא עילה בדיני נזיקין, המקימה לאדם הנפגע מן הפרסום את הזכות לתבוע פיצוי כספי מהמפרסם. תביעות לשון הרע ניתן להגיש לבית משפט השלום (בתביעות שהסכום שלהן הוא עד 2.5 מיליון ₪), וכן ניתן להגיש במסגרת תביעות קטנות (אם סכום התביעה הוא עד 34,000 ₪).

המחוקק ראה חשיבות כה רבה בזכות הפיצוי במקרים אלו, עד כי בחר להעניק לנפגעי לשון הרע, את האפשרות לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום מוגבל המשתנה מעת לעת ועומד כיום על סך של 70 אלף ₪. אולם, חשוב לדעת, כי מצדו השני של המטבע, חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 גם קובע שלוש הגנות שונות, אשר בהתקיימה של אחת מהן, המפרסם יהיה מוגן מאחריות נזיקית או פלילית בגין לשון הרע והניזוק, כלומר מי שנפגע מן הפרסום, לא יוכל לקבל פיצוי כספי כלל.

פרסום מותר

סעיף 13 לחוק קובע שורה של פרסומים, אשר לא יוכלו להוות עילה לתביעת לשון הרע. זאת למרות כי מדובר לכל הדעות בפרסומים אשר יכולים לפגוע בכבודו של אדם, במשלח ידו וכיו"ב. להלן כמה דוגמאות: פרסומים על ידי הממשלה או חברים בה, פרסום על ידי מבקר המדינה, פרסומים שנעשו על ידי שופט, בורר, דיין או כל אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית וכן, פרסום אשר המפרסם נדרש לעשות על פי דין. מהו המשותף לכל אלו? מדובר בפרסומים הנעשים במסגרת עבודתו של אדם, אשר בלעדיהם לא יוכל הוא לבצע את עבודתו. על כן החוק מעניק הגנה לכל אדם המפרסם מי מאלו. חשוב לציין, כי זוהי אינה רשימה סגורה ועל כן אם הוגשה נגד אדם תביעת לשון הרע והוא סבור כי הפרסום שפרסם ראוי כי ייחשב לפרסום מותר יוכל לטעון כך ובית המשפט רשאי יהיה לקבוע כי אכן מדובר בפרסום מותר וזה יתווסף למעשה לרשימה המופיעה בחוק.

הגנת אמת דיברתי

על פי סעיף 14 לחוק, כאשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בו עניין ציבורי, לא ייחשב הפרסום להוצאת לשון הרע. כלומר, המפרסם יוכל לטעון לתחולתה של הגנה זו אם הפרסום עומד בשני תנאים מצטברים: האחד הוא כי הפרסום הוא אמת, כאשר הדרישה היא כי עיקרי הפרסום נכונים. קרי, לא תישלל מן המפרסם הגנה אם פרט שולי מתוך הפרסום לא היה נכון. כמו כן חשוב לציין, כי תנאי זה יתקיים גם אם בדיעבד התברר כי אין אמת בפרסום, אולם הוכח כי המפרסם סבר והאמין בתום לב בעת הפרסום, כי המידע שבידו הוא נכון. התנאי השני לתחולתה של הגנת אמת דיברתי היא כי מדובר בפרסום אשר יש בו עניין לציבור, למשל לצורך הגנה על בטחונו. כלומר, כי לא מדובר בעניין פרטי ואישי שאין לציבור כל זכות לדעת אותו.

הגנת תום הלב

לנתבע בגין תביעת לשון הרע אפשרות שלישית לטענת הגנה והיא הגנת תום הלב. סעיף 15  לחוק כולל רשימה של נסיבות אשר בהתקיים אחת מהן, לא יהווה הפרסום עילה לתביעה אם הוא נעשה בתום לב.  כך למשל, הפרסום היה בגדר הבעת דעה על התנהגותו של הנפגע בתפקיד רשמי, או שיפוטי. כן, פרסומים הנוגעים לביקורת על יצירה ספרותית או אחרת אשר הנפגע הציג ברבים. למעשה, ישנו דימיון רב בין הגנה זו לבין הגנת הפרסומים המותרים, כאשר בשני המקרים מדובר על פרסומים במסגרת עבודה או שנועדו להגן על אינטרס ציבורי.

מאמר זה נכתב על-ידי עורך דין לשון הרע אהוד פאי. אין באמור בו בכדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.

*המדור הינו מדור צרכני ואין לייחס לנאמר בו תחליף לייעוץ מקצועי. ט.ל.ח.