פרשת השבוע: 'ויקהל'

"וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים...וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר"
(לז' י-יא')
 
בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אשה צדקת ויראת ה', בשם מרת לאה ברבר ע"ה.
מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי ה"חברה קדישא" מניחים בתוך קברה לוח עץ גדול.
בימי ה"שבעה" שמענו מהבנים שיחיו את הסיפור המלא אודות לוח העץ ששמו בתוך קברה.
מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאד שלא לשבת אף פעם לסעודת השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת השבת.  
הבנים מעידים ש"אף פעם לא ישבנו לסעודת שבת בלי אורח".
חלק מהאורחים היו עניים ומרודים, שהיה עולה ריח לא נעים מהם, ובזמן הסעודה עשו מעשים שנפשו של אדם סולדת מהם.
ואף שאותם עניים היו נשארו כמה ימים, ולפעמים שבועות, למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת.
 
ועוד מספרים הבנים: "כאשר היה גשום במיוחד, והבריות לא הסתובבו ברחובות, היתה אימנו, מרת לאה ע"ה, שולחת את אבינו שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו. וכשלא נמצא עני, היא לא ויתרה. אמא היתה מוציאה מארנקה כסף, ומבקשת מאבינו שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם אחד מהם לסעודה".
"עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני, ואמא היתה פורצת בשאגות שמחה על המצווה הגדולה שהזדמנה להם...".
את המצווה הגדולה הזו של הכנסת אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון הבית. והיה השולחן הזה עֵד למצווה, שנעשתה במסירות נפש.
והנה, לפני פטירתו, אמר אבינו, הרב אברהם צבי זצ"ל, שכיוון שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה), ש"כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו" – ברצונו לחלק את לוח העץ של שולחן המצווה שלנו לשני חלקים, כשחלק אחד יונח בתוך קברו שלו, והחלק השני בקברה של אמנו, רעייתו. ויבוא השולחן ויכפר עליהם בבית דין של מעלה...(אשריהם ואשרי חלקם).
וכך באמת עשו אנשי ה"חברה קדישא", והניחו בתוך הקבר של הצדקת את חצי השולחן, שהיה עֵד למצווה הנפלאה הזאת של בני הזוג ברבר.  
 
וצריכים אנו להבין, מדוע מכל כלי המקדש דווקא השולחן מכפר על האדם?
 
וכתב הרמ"א (או"ח קסז' ה'): "מצוה להניח על כל שולחן מלח, קודם שיבצע (את הלחם).
כי השולחן דומה למזבח, והאכילה (נחשבת) כקורבן, ונאמר 'על כל קורבנך תקריב מלח'" (ויקרא ב', יג').
הרי לנו דברים ברורים: אכילת האדם על השולחן היא כקורבן שהוא מקריב, ועל ידי שהאדם אוכל בקדושה מתכפרים לו עוונותיו, ומשתיק הוא את המקטרגים.
ועל כך אמר דוד המלך (תהילים כג', ה'): "תערוך שלחן נגד צוררי(=מקטרגי)".

אולם, אמרו חז"ל (ברכות נח'), דרכם של בני האדם, שבשעה שהם אוכלים את לחמם, הם גם "אוכלים ובולעים" אנשים בלשונם החדה(=בלשון הרע).
ולכן אומר הזוהר הקדוש ("עקב" רעב'): "שעת אכילה היא שעת מלחמה".
דהיינו, כאשר אדם אוכל על שולחנו, יש מלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע, כאשר היצר הרע משתדל בכל כוחו להפיל את האדם ברשתו, על ידי שידבר דברי בלע על אחרים. וכאשר האדם נופל ברשת היצר, ו"מכיש" את חברו בלשונו,  מיד מכיש אותו הנחש/ היצר הרע, מידה כנגד מידה.

ולכן, העצה היעוצה להתגבר על הנחש/היצר היא לומר דברי תורה על השולחן. שכן, "שֻּׁלְחָן" אותיות "לנחש" – לומר לך, שכאשר האדם אוכל על שולחנו, מתעורר הנחש הוא היצר הרע להכשילו.
אך אם האדם לומד בדברי תורה, הנה האות ל', הרומזת על "לימוד", נכנסת לתוך ה"נחש" ונעשה מזה "ש{ל}חן", כמו שכתוב: "זה השולחן אשר לפני ה'".
 
והנה, כאמור, השולחן דומה למזבח, והאכילה בקדושה היא כקורבן, וכאשר אומרים דברי תורה, שהם כאש, (כמו שכתוב ירמיה כג', כט': "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'") – אזי בוודאי שהכל עולה כקורבן למעלה לה'.

ועל כך רמזה התורה הקדושה (ויקרא א', ז'): "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ", הנה הַכֹּהֵ{ן} אֵ{שׁ} ע{ַל} הַמִּזְבֵּ{ח}ַ, סופי תיבות "שלחן".
לומר לך, שכאשר אוכלים בקדושה ונותנים "אש"(=דברי תורה) על המזבח(=השולחן) –"שורפים" את המקטרגים, והכל עולה לרֵיחַ נִיחוֹחַ לפני ה' יתברך.

לרפואת כל חולי עמך ישראל, ובכללם אילן בן סטלה