סיון סבג-אסולין | צילום: דובר צה"ל

כשצליל הייתה רק בת 12, עולמה התהפך לאחר שאיבדה את אחיה הגדול, נתנאל מושיאשוילי ז"ל, בהיתקלות עם מחבלים. נתי ז"ל היה חובש פלוגתי בגדוד 12 של חטיבת גולני ויצא לפעילות מבצעית. ביום שישי, 01.06.2012, הייתה היתקלות עם מחבלים בגבול כיסופים שברצועת עזה - יום שהפך ליום אבל בעיר אשקלון בה מתגוררת המשפחה. כבר בימי השבעה צליל ידעה שהיא תרצה להתגייס לצה"ל וחלמה להיות קצינת נפגעים על מנת לעזור למשפחות שכולות כמו משפחתה. השבוע היא הגשימה את החלום וסיימה את קורס הקצינים בחיל הלוגיסטיקה.  

"לפני שבע שנים, כשהייתי בכיתה ו', הודיעו לי שהחיים שלי הולכים להשתנות בלי שום הודעה מוקדמת", נזכרת צליל. "הגיעו לבית ספר, דפקו על הדלת, קראו לי החוצה, ובום: 'צליל, היום בבוקר אירעה תקרית ירי עם מחבלים ונתי נהרג'. שתיקה. חשבתי שרק זקנים מתים, שאחים לא יכולים למות. ומכאן התחיל המסע. הייתה היתקלות עם מחבלים בגבול כיסופים שברצועת עזה וכתוצאה מכך, אחי הגדול נתי נהרג. הוא היה מודל לחיקוי והערצה, טוב בכל דבר שהוא עושה, בעל נתינה אין-סופית ושמחת חיים כזו שמדביקה את כל מי שנמצא סביבו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, אומרת לעצמי: 'אני חייבת להמשיך את מה שנתי לא הספיק לסיים. אני חייבת להתגייס'".


צליל ונתי ז"ל

באוגוסט 2018 התגייסה צליל לתפקיד מש"קית ת"ש בבא"ח גולני והייתה אחראית על חיילי גדוד 12 של מחזור נוב' 18. "לאחר תשעה חודשים מדהימים ומלאי משמעות עבורי, יצאתי לקצונה. ההחלטה הייתה מאוד ברורה בשבילי. התגייסתי מתוך הרגשת מחויבות למדינה ולא מתוך חובה, וכך גם הרצון להמשיך בצה"ל ולתרום מעבר למה שבדרך כלל תורמים", מספרת צליל. "הרגשתי שאני יכולה יותר, אחי הקריב את חייו למען המדינה - וגם אני רוצה לקחת חלק. החלום הגדול היה להיות קצינת נפגעים. נזכרתי בקצינת הנפגעים שביקרה אצלנו בבית וחשבתי לעצמי: 'וואו, היא כל כך משמעותית למשפחה שלי, הלוואי שגם אני אוכל יום אחד להיות משמעותית ככה עבור משפחה אחרת שצריכה אותי'. רציתי להחזיר את מה שאני קיבלתי. נלחמתי והתעקשתי לקבל את התפקיד הזה, והחלום אכן התגשם - אני קצינת נפגעים".


עם ההורים בטקס הסיום

על הרגעים בטקס בו הרגישה את חסרונה של אחיה הגדול מספרת צליל: "קשה לי שנתי לא נמצא כאן איתי, שהוא לא חלק עיקרי בכל התהליך הזה. דווקא עכשיו אני צריכה אותו יותר מכל זמן אחר. בסיום קורס הקצינים בבה"ד 1 חיפשתי אותו בקהל, כולם היו עם המשפחות שלהם ולי היה חסר אח אחד בתמונה. אני זוכרת שעצמתי עיניים ודמיינתי אותו רץ אליי, מחבק אותי חיבוק "דוב" שלא נותן לנשום, מרים אותי כמו שק קמח, צועק בקולי קולות "זאת אחותי הקטנה" ומביך אותי בפני כולם. מרגיש לי שנתי מלווה אותי בכל שלב, הוא חסר בכל רגע נתון אבל הוא נמצא שם מרחוק, שולח אנשים טובים שיהיו איתי, דואג שאלך בדרך הנכונה, שאתן את המקסימום, שאיהנה מהחוויה, שאלמד, שאשמח. הוא מלמד אותי איך להיות אדם טוב יותר, ציונית יותר, עם רצון לתת יותר ויותר".