שמו הטוב של אדם הוא ערך יסוד בעל חשיבות מהותית בחברה והוא מגלם בתוכו את אחד הנכסים הבלתי חומריים המשמעותיים ביותר עבור האדם.  
בפסיקת ביהמ"ש נקבע, כי כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. עצם ההכרה בזכות הזאת אינה שנויה במחלוקת והיא מוכרת בכל אחת משלוש הדתות המרכזיות. ההלכה היהודית אוסרת לדבר לשון הרע, כלומר כל דיבור רע על יחיד או רבים הכולל פרסום מעשיהם הרעים, או היכול לפגוע בהם או להעליבם. מקור איסור זה הוא בתורה (ויקרא י"ט-ט"ז) "לא תלך רכיל בעמיך". מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים".

איסור לשון הרע במשפט הישראלי
בשנת 1965 נחקק חוק איסור לשון הרע אשר עוסק בסעדים בגין עוולת לשון הרע, וההכרה החוקתית בזכותו של אדם לשם טוב נולדה רק עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בפסיקה נקבע, כי שמו הטוב של האדם מהווה חלק מרכזי מכבוד האדם באשר הוא אדם וזכה להכרה כערך עליון ובעל מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לעיתים פיצוי כספי גבוה ככל שיהיה לא יוכל לשפות אדם על פגיעה מסוג זה ולהשיב את מצבו לראשונה כפי שהיה לפני פרסום לשון הרע אודותיו. במקרה מסוג זה מטרת הפיצויים כפולה: (א) סיפוק לנפגע בכך שהתשלום מהווה הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. בנוסף הפיצוי מיועד להביא לשיפור מצבו תוך ניסיון להשיב במידת האפשר את מצבו לקדמותו, לפני הפרסום. (ב) מטרה חינוכית הרתעתית - החדרה לתודעת הציבור כי שמו הטוב של האדם בין אם הוא איש ציבור ובין אם איש פרטי אינו הפקר ויש להקפיד בכללי זהירות הנדרשים בשמירה על כבודו ושמו הטוב של האדם. הפסיקה אף הכירה בזכותו של ניזוק לקבל פיצויים עונשיים במקרים בהם בית המשפט ביקש להוקיע התנהגות מכוונת או אי אכפתיות של המזיק ולבטא בכך את מורת הרוח מנסיבות הפרסום. אין ספק שחומרת הפרסום הביזוי וההשפלה שהם פועל יוצא מהפרסום, מהווים גורם משמעותי בקביעת גובהו של הפיצוי ההולם.

חוק איסור לשון הרע  
חוק זה עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם, באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים, הן לפי החוק עצמו והן לפי פקודת הנזיקין, ובהתקיים העבירה הפלילית יוטל עונש של עד שנת מאסר.
חשוב לציין, כי קיימות עוולות חלופיות שבעזרתן ניתן להגן על שמו הטוב של האדם, כגון עוולות אחרות בנזיקין או עפ"י חוקים אחרים, אך מאמר זה עוסק בחוק איסור לשון הרע בלבד.
סעיף 1 לחוק קובע, שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו של אדם, במשלח ידו או במקצועו, לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. לשם הגדרת לשון הרע, אין חשיבות אם מדובר בעובדה או בדעה, אך להבחנה זאת יש חשיבות רבה בנוגע להגנות העומדות לטובת מי שפרסם את הדברים.

מרכיב הפרסום בחוק איסור לשון הרע
בשאלה מהו פרסום לצורך החוק – עוסק סעיף 2 לחוק: "פרסום מהו? (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור,דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". לאור לשון החוק, ניתן לומר שהמחוקק קבע ל"פרסום" הגדרה מאוד רחבה. החוק קובע שפעולה תיחשב כפרסום, כאשר היא מיועדת למישהו נוסף, פרט לנפגע. בנוסף, חייבת להיות פעולה של "קיבול הפרסום". 

סעדים ואחריות בגין לשון הרע
סעיף 6 לחוק קובע כי המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת. סעיף 7 לחוק קובע כי לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, בכפוף להגנות הקבועות בחוק.  במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק. נוסף לכל סעד, רשאי ביהמ"ש לצוות על איסור והפצה של העתקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם, על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין.

הגנות בחוק למי שמפרסם לשון הרע
סעיפי החוק העוסקים בהגנות מבטאים את האיזון בין חופש הביטוי מחד והזכות לשם טוב, מצד שני. כאשר המחוקק בסעיף 1 מגדיר מה זה לשון הרע - הוא מגדיר באופן רחב ובכך נטה באופן משמעותי לטובתו של "השם הטוב". מכאן, שהחוק מתחיל בהעדפה של הגנה על השם הטוב ולפיכך, ההגנות שניתנות למפרסם הינן מצומצמות ומפורשות בצמצום. יחד עם זה, בשנים האחרונות חל שינוי וביהמ"ש נוטה להרחיב את ההגנות ולהעדיף את חופש הביטוי וכתוצאה מזה, הביא לאיזון אחר בין ההגדרה הרחבה של עילת התביעה לבין ההגנות. בחוק איסור לשון הרע קיימות 3 הגנות עיקריות: (1) הגנת אמת בפרסום, הידועה גם כהגנת אמת דיברתי (סעיף 14), היכולה להגן מפני תביעה פלילית או אזרחית על מפרסם פרסום שיש בו "לשון הרע" אם הפרסום הוא אמת וגם יש בו עניין ציבורי. (2) פרסומים מותרים – כגון פרסום ישיבות ממשלה ועוד; פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו; פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין- שיפוטית, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו או עד, ועוד פרסומים כמפורט בהרחבה בחוק. (3) הגנת תום לב - הגנה זו הינה ההגנה החלשה והבעייתית ביותר. במשפט הישראלי, אין הגנה של תום לב כללי, אלא צריך שתום הלב יתקיים באחת מהסיטואציות המנויות בסעיף, כגון: שהמפרסם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, או כשהיחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום, או כשהפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר, או כשהפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות, ועוד כמפורט בהרחבה בחוק;

לשון הרע במורשת היהודית:
מקורותינו הנשגבים, מורשת ישראל, ממחישים עד כמה צריכה להיות לשונו של אדם נקייה, ולא להעליל עלילות שווא. הרי ידוע כי "טוב שם משמן טוב"(קוהלת). בתורה נאמר "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז-כד) ופרש רש"י שהכוונה למדבר לשון הרע. כה חמורה העלילה, הוצאת הדיבה, ההכפשה  בעיני הכתובים עד כי, בעניין מרים שדברה בגנות ה"אישה הכושית" נענש עימה אף אהרון ששמע ולא מיחה בידה. (במדבר יב' - א' בדברי הרשב"ם): "ותדבר מרים – היא דיברה, גם אהרון הסכים או החריש, על כן נענשו". בגין הוצאת הדיבה נענשה מרים עונש כה חמור והייתה כמצורעת. על חומרת הוצאת הדיבה ניתן למצוא אף בפרשת המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה ונענשו ככתוב ((במדבר יד' - לז') כי: "... האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגיפה לפני ה'". לסיכום - ההלכה היהודית רואה בלשון הרע כאחראית למפגעים חברתיים רבים, הגורמים לפירוד ומחלוקת, צער ועגמת נפש בין בני אדם. על כן, ההלכות בעניין זה רבות ומגוונות. 

נימוקים להגשת תביעה בגין לשון הרע
כשמגישים תביעה בלשון הרע, ניתן לנמקה באחת משלוש הסיבות הבאות: 
(1) השגת אפקט מנטרל לאמירה שנאמרה. דוגמא: אחת התביעות שדרעי הגיש בזמנו נגד ידיעות-אחרונות, היה בכדי להשיג את האפקט המנטרל / מצנן וביהמ"ש הטיל עליו לשלם פיצוים גבוהים, למען יראו ויזהרו. היינו, שאנשים יפסיקו להשתמש בביהמ"ש ככלי משחק. (2) קבלת פיצויים. ראשית, עבור הנזק שנגרם לך. (3) קבלת הצהרה מביהמ"ש שהדברים שנאמרו הם או לא אמת או לא מתוך תום לב וכדומה. בנוסף, שמו הטוב של האדם הוא חלק מקניינו ולכן, אחת התרופות המקובלות היא לא רק פיצוי, אלא גם החזרת הקניין במובן של החזרת שמו הטוב וזאת באמצעות גושפנקא חוקית, כי מה שנאמר עליו לא נכון.
לסיכום - בית המשפט העליון חזר לא פעם על העיקרון כי כבודו ושמו של אדם אינו הפקר ובית משפט ראוי כי ישמש כמבצרם של ערכים אלו.

הערה: מאמר זה הינו כללי אשר אין לייחס את האמור בו למקרה ספציפי כלשהו ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו לפני נקיטת פעולה כלשהי. הכותב הינו בעל משרד עורכי דין המתמחה בתחום האזרחי. אל תהססו לפנות למשרד עו"ד טמיר כרמי, לקבלת יעוץ משפטי ראשוני ללא התחייבות.