רבי שמעון בן חלפתא ישב פעם בסעודת ברית מילה. בתום הסעודה, בדרכו החוצה, פגש את מלאך המוות, כשהוא שוחק. אמר לו רבי שמעון: מפני מה אתה שוחק? ענה לו מלאך המוות: מפני שבסעודה הכריז אבי הבן, שאת שארית היין מהסעודה הוא שומר לשמחת הנישואין של הרך הנימול. ואני יודע – אמר מלאך המוות לרבי שמעון – שזמנו של הרך הנימול נקצב לפחות משלושים יום, ולכן אני שוחק...
 
שאל אותו רבי שמעון: ומנין לך זאת? ענה מלאך המוות: בידי נמצא הפנקס שבו כתובים קצבת חייהם של כל הברואים, וכך כתוב שם.. אמר לו רבי שמעון: אם כך, הגידה לי כמה הם שנות חיי? אמר לו מלאך המוות: עליך ועל שכמותך איני יודע, כיון שבכל יום ויום אתה עמל בתורה ועושה צדקה, ועל זה הקב"ה מוסיף לך ימים ושנים. בצדקה אחת מתווספים לך עוד כמה שנים, והיאך אדע זמן מיתתך?
 
אמר לו רבי שמעון: יהי רצון מלפני הקב"ה, שכשם שאין אתה שולט על פנקסך, כך לא תהא לך רשות לעבור על דברינו.
ביקש רבי שמעון רחמים על תינוק, ואכן אותו תינוק גדל וחי שנים רבות.  
 
על הכתוב בפרשה: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" כתוב בגמרא (שבת קנא'): "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות – אין מרחמים עליו מן השמים". וכן כתוב במדרש: "גדולה צדקה. שמיום שנברא העולם עד עכשיו, העולם עומד על הצדקה. וכל הנותן צדקה הרבה – הרי זה משובח, וממלט עצמו מדינה של גיהנום".
 
ועל חשיבות מעלת הצדקה אמרו חז"ל (משלי י', ב'): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". כלומר, אפילו אם נגזר חלילה על האדם מיתה, הצדקה(=הדמים) שהאדם נותן, הם תמורה ותחליף לדמים שהוא חלילה היה צריך לשלם בגופו.
 
(ולכאורה יש לשאול: והלא שנותיו של האדם בעולם הזה קצובים מראש על ידי הבורא. ומה תועיל לו הצדקה?
 
אלא צריך לדעת, שכל הנותן צדקה לעניים למעלה מכוחו, יש לו פתחון פה לטעון כפי הבורא: מה אני הענקתי דמים(=צדקה) יותר מהקצוב – אף אתה בורא עולם הענק לי שנים יותר מהקצוב...)
 
ראוי להוסיף שבפסוק זה "וּצְדָקָה תַּצִּיל *מִמָּוֶת*" רמוזה פעמיים המלה *מָּוֶת* – אחת בתוך הפסוק, והשניה בראשי תיבות של הפסוק *וּ*צְדָקָה *תַּ*צִּיל *מִ*מָּוֶת". וזאת, כדי לומר לך שהצדקה מצילה משתי מיתות: ממיתה רגילה ומעניות. שהרי אמרו חז"ל: "העני חשוב כמת". ועל זה רמז דוד המלך (תהל' קמה', טז'): פּוֹתֵ *חַ*   אֶ *ת*   יָדֶ *ךָ* – סופי תיבות *חתך*, שהפותח יד לצדקה *חותך* גזרות קשות ורעות). 
 
וצריך לדעת, שעל ידי שאנו פותחים את היד לצדקה, אנו מעוררים *שתי פתיחות* למעלה בשמים. כמו שכתוב:"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ (לתת) לו".  *פָתֹחַ תִּפְתַּח* – שתי פתיחות: פתיחת היד  של הקב"ה להשפיע פרנסה, ופתיחת היד של הקב"ה להשפיע חיים.
 
ועל כך אומר הקב"ה אֶל משֶׁה (שמות ג', יד'): "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – ומהו 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה? (ומשיב הקב"ה): כשם שאתה הווה עמי – כך אני הווה עמך...אם (ישראל) פותחין את ידיהם, ועושין צדקה, אף אני אפתח את ידי (מדרש אגדה).
 
וצריך לדעת, שזהו יסוד גדול בתורה. הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהאדם מתנהג עם חבריו. כפי שאמר דוד המלך  (תהל' קכה' ה'): "ה' *צִלְּך*ָ עַל יַד יְמִינֶךָ". מהו "צִלְּך"? כמו הבבואה שלך..אם אתה צוחק – הוא צוחק לך, ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. וזה מה ששנינו במשנה (אבות ב', א'):  "דַּע מַה לְּמַעְלָה *מִמָּך*ְ" – דע לך, שכל מה שקורה למעלה בשמים – הוא *מִמָּך* –  ממעשיך למטה בעולם הזה.
 
 יהי רצון שנזכור תמיד מה שכתב הרמב"ם (מתנות עניים): "אין אדם נעשה עני מן הצדקה, ומה שיתן האדם למצוות הצדקה הוא לוקח תיכף בעולם הזה יותר ממה שנתן, שכל הרודף אחר הצדקה – הקב"ה *ממציא לו מעות* לעשות בהם צדקה".
 
לסיום, צריכים גם לזכור שמצות הצדקה מקרבת את הגאולה, כפי שכתוב בגמרא (ב"מ י'): "גדולה *צדקה* שמקרבת את הגאולה, שנאמר  (ישעיה נו', א'): "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט *וַעֲשׂוּ צְדָקָה* כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת". וכן (שם א', כז') "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ *בִּצְדָקָה"*, בגאולה הקרובה אמן.
 
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל!
                                                   "בני ציון" bnei-zion.com