חסיד אחד מתלמידי הרמ"ק סעד פעם אחת על שולחן האר"י הקדוש. במהלך הארוחה הבחין האר"י הקדוש כי אורחו מתקשה להניע את גופו, וצורת ישיבתו קפואה ונוקשה. שאל אותו האר"י: "מדוע משונה אופן אכילתך? בודאי יש כאב באחד מאיבריך!". הודה החסיד ואמר לרב: "אכן, זו תקופה ממושכת, שכתפי כואבת לי, ואינני יודע מדוע. לא ספגתי מכה, וגם אינני חולה, ובכל זאת מתייסר אני בכאבים עזים בכתפי".

התבונן בו האר"י בפניו, ואמר לו: "רואה אני בך, שאינך מקפיד בנטילת מים אחרונים. שכן, אתה עושה הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון".

התנצל החסיד ואמר: "נכון הדבר. נוהג אני אחרי המים האחרונים ללמוד משניות קודם ברכת המזון". אמר לו האר"י: "הכאבים בכתפך נובעים מהפסק שנוהג אתה בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון. שהרי אמרו חז"ל (ברכות מב'): "תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם - בְּרָכָה ". מכאן שצריך לברך את ברכת המזון ללא כל הפסק. ומאחר ועברת על *"תֵּכֶף"* של חכמים – לקית ב *כתף* (אותן אותיות)".

ידוע שהקב"ה הנהיג את ישראל במדבר שלא כדרך הטבע: הלחם היה משמים(=המן), ואילו השתיה מן הארץ(=בארה של מרים). ועל כך אנו אומרים בהגדה של פסח: "מה נשתנה הלילה הזה...?", שהרי כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, השתנה והתהפך להם הטבע וירד להם לחם משמים, והמים יצאו מן הארץ ( *מ*ה *נ*שתנה ראשי תיבות *מן*).

(ראוי לציין שעל פי הזוהר הקדוש (ויחי), הטעם למה שאנו בוצעים על שתי ככרות לחם בשבת, הוא כדי לרמז על "לחם משמים"(=הוא המן), "ולחם מן הארץ"(=הוא הלחם שאנו אופים).

וצריך לדעת, שכאשר אנו מברכים על שתי הכיכרות בשבת, נמשכת קדושת המן, שהוא "לחם משמים" על ה"לחם מן הארץ" שאנו אוכלים.

ראוי להביא כאן מה שכתב ה"בני יששכר", שפעם שאל אותו חותנו (הרה"ק ר' צבי הירש מזידיטשוב זצ"ל): איזו ברכה ברכו ישראל על המן במדבר? וענה ה"בני יששכר": מסתבר שישראל ברכו על המן "בָּרוּךְ אַתָּה ה'...הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". ועל כך נפל ויכוח בין החבריא קדישא, האם באמת ברכו ישראל על המן " הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ "?

עד שקם אחד מן התלמידים ואמר, שלעניות דעתו לא ברכו ישראל במדבר שום ברכה על המן. שהרי תכלית הברכה היא להוציא את הניצוץ הרוחני שבפסולת המאכל. ומאחר והמן הוא לחם אבירים, לחם שכל כולו רוחני, שנבלע באיברים – אין צורך לברך עליו, שהרי אין בו כלל פסולת. וכתב שם ה"בני יששכר": "נהניתי מאד מתשובה זו, כי לדעתי הדברים קרובים לאמת".

בענין זה שואל הזוהר הקדוש, על הכתוב ביום הכיפורים "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם": הרי כשאדם צם ואינו אוכל, זה עינוי לגוף, ולא עינוי לנפש. ואיך אומר הקב"ה "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"?

ותרצו חז"ל, שעיקר חיותה של הנשמה הוא על ידי הברכה שאנו מברכים.
לכן, כאשר צמים ביום הכיפורים – ממילא אין ברכות, כי לא אוכלים דבר, ועל כן יש "עינוי לנפש".

וזהו שהתלוננו בני ישראל: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". דהיינו, הנשמה יבשה, ואין בה חיות, כיון ש"בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" – מכיוון שאין אפשרות לברך על המן, ועל כן הנשמה נשארת יבשה, בלי החיות של הברכה.

על פי זה יובן מה
שכתוב בתורה:(דברים ח', ג'): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן". הרי בפסוק זה יש קושיה עצומה. שכן, הכתוב אומר "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ", שזה ענין של צום, ואחר כך ממשיך" וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן", שזה ענין של אכילה. הא כיצד?

אלא, כמו שפרשנו: כיון שישראל לא ברכו על המן במדבר, לא היתה חיות לנשמה, והיה זה עינוי לנפש.
ולכן מדויק מאוד המשך הכתוב: "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן...לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" – עיקר החיות של הנשמה אינה מהלחם הגשמי שאוכל האדם, אלא "עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" – חיות הנשמה היא מהברכה שהאדם מברך ומוציא מפיו את שם ה' (מוֹצָא פִי ה'). 

לסיום, צריך לדעת *שהמברך מתברך* ומעשיר בעולם הזה, כפי שכתוב משלי (י' כב'): "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר".

יהי רצון שנזכה *לברך ולהתברך*, אכי"ר

שבת שלום לכל בית ישראל!   "בני ציון" bnei-zion.com