בהקדמה לספר "אגרות משה" מובא מעשה נורא בשם הגאון משה פיינשטיין זצ"ל, המוכיח את חומרת חטא הלשון.

בתחילת חורף תרפ"ב, חלה אחד מבעלי הבתים בחולי מוזר, אשר גרם ללשונו להתנפח בפיו בצורה איומה, והלה סבל מכאובים עצומים. על אף שהלך ודרש ברופאים – נלאו הללו מלמצוא לו מזור ותרופה, בהטעימם, שמעולם לא ראו תופעה מעין זו, ולכן אין להם מושג ממה נובעת המחלה.

כשהחולי התגבר, הגיע רבו לבקרו. משראה החולה את הרב, ביקש להוציא כל איש מעליו, ואז סיפר לרבו את סיבת חוליו. "בשבוע שעבר" – סיפר – "בפרשת 'וירא', הקשיתי, מה זכו בנות לוט, שהמשיח יצא מצאצאיהן, על אף שהן לא בושו בגילוי העריות שעשו, והודיעו ברבים, שבניהן שנולדו מאביהן. ובין הדברים דיברתי בביזיון רב על בנות לוט...

באותו לילה, הופיעו בחלומי שתי נשים זקנות, שראשן ופניהן מכוסים, ואמרו לי, כי הן בנות לוט. ומאחר ששמעו את טענתי, הן באו מעולם האמת לענות לי. וכך אמרו: 'הסיבה לכך שקראנו לבנינו בשמות אלו היא, משום שחששנו שכאשר בני האדם ישמעו על כך שיצאנו באופן מופלא מסדום, וזכינו להעמיד ילדים, יאמרו, כי הילדים באו לעולם בדרך נס, וכביכול נתעברנו מן השכינה. אנשים אלו יכולים לעשות מילדינו אלילים, ואף לייסד, דת חדשה, כמו הנצרות...

לכן, על מנת להקדים רפואה למכה, קראנו לאותם בנים עמון ומואב – כדי להודיע ברבים, שכאשר אשה מתעברת, תמיד קיים לוולד אב בשר ודם. ומכיוון שכל כוונתנו היתה לטובה, זכינו, ויצאה מאיתנו שושלת המלוכה של דוד המלך...'.

והוסיפו אמרו: 'מאחר ודיברת עלינו בדרך של זלזול וביזיון, עונשך יהיה כעונש המרגלים, אשר לשונם השתרבבה מפיהם עד שמתו...ועל כן תשתרבב לשונך, ותתנפח בחולי משונה, עד מיתה!'".

כשסיים האיש לספר את סיפורו, היסב פניו אל הקיר, ונפטר לבית עולמו.

אמרו חז"ל במדרש (ויק"ר טז', ו'): "אמר ר' יהושע בן לוי...כל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל 'זאת תהיה תורת המצורע'".

ומוסיפה הגמרא (ערכין טו'), שלשון הרע הורגת שלושה: "הוֹרֶגֶת לְמְסַפְּרוֹ וּלְמְקַבְּלוֹ וְלָאוֹמְרִים עָלָיו"(=המספר לשון הרע, השומע ומקבל את דבריו, וזה שדיברו עליו). אולם, גדול ביותר עונשו של המספר לשון הרע, ולכן הוסיפו שם חז"ל, ש"כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו".

(לכן, כדי לעזור לנו להחליש את הלשון, ברא הקב"ה את הלשון במצב של "שכיבה" (שמבטא מצב של מנוחה), וגם שם לה שני "מנעולים" – השיניים והשפתיים).

ושואלים חז"ל: למה נסמכה פרשת 'שמיני' (המסתיימת בפרוט המותר והאסור באכילה) לפרשת "תזריע", העוסקת בנגעים הבאים בעיקר על לשון הרע? אלא, לומר לנו שרוב בני האדם נזהרים מאוד באכילת מאכלות אסורים, ובודקים בדיקה יתרה שלא יבלעו חלילה אפילו תולעת קטנה שבקטנות.
אבל כאשר מדובר באנשים חיים, הם "זוללים" אותם בפיהם, ולועסים אותם בהנאה בכל פה בדברי רכילות ולשון הרע...

וצריך לדעת, שהזוהר הקדוש מתרגם, שמצורע הוא סגירא, ומכאן לומדים שעון לשון הרע גורם לסגירת כל שערי השמים לאדם.
ועל כן, בעל לשון הרע אין תפילתו עולה לפני הקב"ה, שכן גם שערי תפילה ננעלים בפניו. ולפיכך אמר דוד המלך (תהילים יז', א'): "שִׁמְעָה   ה' צֶדֶק...הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה", כיון שאין בי "שִׂפְתֵי מִרְמָה" – ואני נזהר מלשון הרע, לפיכך "הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי".

לכן, כל השומר על לשונו זוכה לפתיחת שערי שמים ולשפע רב ופרנסה טובה.
וכפי שאמר דוד המלך :"עֵינֵי כֹל אֵ לֶ יךָ  יְ שַׂ בֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ", ( לשון בדילוג ארבע אותיות).
לומר, שכל השומר על לשונו, הקב"ה נותן לו שפע ופרנסה. (וכפי שכבר הבאנו פרנסה אותיות רסן פה)

יהי רצון שנזכור תמיד
ש" מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", ונשמור את פינו ולשוננו מלדבר לשון הרע על הזולת, שכן רוב החולאים והיסורים הבאים על האדם, כיון שאין הוא שומר על פיו ולשונו.

שבת שלום לכל בית ישראל!   "בני ציון" bnei-zion.com