פרשת תרומה

יום אחד הופיעה אשה בוכיה במשרדי ה"חברה-קדישא". בעלה נפטר, והיא בקשה להסדיר את קבורתו. על פי מבטאה היה ניכר שהיא ממוצא רוסי, ועל פי המראה לא נראתה דתיה.
אנשי ה"חברה קדישא" מילאו שאלון, ובקשו לוודא את יהדותו של הנפטר. היא נקבה בשם הורי בעלה ומוצאם, ולאחר בירור הוסר כל חשש. אכן יהודי הוא. מיד נקבעו סדרי ההלויה, שאלו אם יש בנים או מלווים, אך התברר שאין. מדובר בזוג ערירי בלא ילדים, עולים חדשים יחסית, בלא משפחה או מכרים. מלבד האלמנה הבוכה ואנשי החברה קדישא לא היו מלווים.
כשעמדו להוריד את גופת הבעל לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק את אנשי החברה קדישא: ''נוהגים לומר לפני שקוברים את המת כמה מילים....הספד על הנפטר!''
"כן" – ענו – "אבל אין כאן בינינו אף אחד שהכיר אותו. לכן איננו יודעים מה לומר".
"אם כך", אמרה בקול מתחנן, "אשא אני דברים ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה".

היא התקרבה לפני האלונקה ואמרה: "סאשה, אין לנו בן שיאמר אחריך 'קדיש'. אבל, סאשה, זכות הקדיש לא תחסר לך שם בשמים. אתה יודע מדוע אין לנו בן! כי לא היה מקווה שם בעירנו....!!!".
כל אנשי החברה קדישא פתחו באמירת קדיש בהתייפחות עצומה. הם ידעו שהנפטר האלמוני אינו צריך את ה'קדיש' שלהם, כי מקומו בגן עדן מובטח...

על הכתוב בפרשה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מובא בגמרא (סוטה יז'): "איש ואשה זכו שכינה ביניהם יה. לא זכו – אש אוכלתן". ופרש רש"י זצ"ל, שהקב"ה  שיכן את שמו ביניהם: י באיש ו- ה באשה. זאת בתנאי שזכו. אך, אם לא זכו, הקב"ה מסלק את שמו יה, ונשאר מאיש ואשה  "אש אש" (אש השנאה ואש המחלוקת).

ועל כן תיקנו חז"ל, "שכל מעשה ידיה של אשה לבעלה"(=שכל מה שעושה האשה צריך להיות לכבוד בעלה).
והנה ידוע, שבמעמד הר סיני קידש הקב"ה את עם ישראל (כפי שאומר הקב"ה לכנסת ישראל: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק"). ולכן, ראוי לעם ישראל, שהם בבחינת אשה, ליחד את כל מעשיהם לבעל – הוא הבורא יתברך.
ולכן אמרו לנו חז"ל (אבות ב', יב'): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

על פי האמור יובן מה שציוה הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כי, כמו שמצינו אצל איש ואשה, שאם זכו שכינה ביניהם – כך ישראל, אם זכו להיות בבחינת אשה נאמנה לבעלה(=הקב"ה), אזי שכינה תהיה ביניהם, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם" – שהקב"ה משרה שכינתו בתוך ישראל.

אולם, בעונותינו הרבים, לאחר שחטאו ישראל ובגדו בה' יתברך, כמו שכתוב (ירמיה ג', כ'): "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁהּ... כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'", על כן נסתלקה השכינה מהם, ונשרף בית המקדש, כמו שכתוב (איכה ד', יא'): "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". שכן, לאחר סילוק השכינה יה מהמילים "איש אשה" – נשאר "אש אש.

אולם, צריכים לדעת, כי גם עתה בגלות המרה, נתן לנו הקב"ה בית מקדש "בזעיר אנפין", ושם הוא משרה את שכינתו – ואלו הם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ששם מתפללים ישראל ועוסקים בתורה, כמו שמבואר בגמרא (מגילה כט'): ""וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט...אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת...".
כי, כמו שהקב"ה השרה את שכינתו בבית המקדש בין שני הכרובים שעל הארון, ששם מונחים לוחות הברית, כך משרה הקב"ה את שכינתו במקום שעוסקים בתורה ובתפילה.

אולם, ראוי להוסיף שכאשר מקדשים בני הזוג את מעשיהם הגשמיים לשם שמים, ויש ביניהם אהבה ושלום, הופך הבית היהודי למקדש מעט, כפי שהבאנו : "איש ואשה זכו שכינה ביניהם (בתוך ביתם)".

וצריך לדעת שהקב"ה משתוקק להיכנס לכל בית ובית בישראל, כפי שאומר הקב"ה לכנסת ישראל (שה"ש ה', ב'): "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי". דהיינו, הוא יתברך דופק על פתח ביתנו, ומתחנן שלא נשאיר אותו בחוץ, אלא נקדש את הבית באהבה ואחווה, שלום ורעות,  כדי שיוכל להשרות את שכינתו בביתנו – אמן.

יהי רצון שנקדש שמו בבתינו, ויהיו כל מעשינו לשם שמים, כדי שיתקיים בנו הכתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (בביתם), וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

לעילוי נשמות: דניאל סלטו בן שרה.
וקלרה בת רוזה.
סיון בת נינט
מור בת צילה
ת.נ.צ.ב.ה        

"בני ציון" bnei-zion.com