פעם התייצבו לפני רבי ישראל מקוז'ניץ איש ואישה, בגיל העמידה, שגמרו ביניהם להיפרד זה מזו, ובאו לקבל את ברכת הצדיק להחלטתם הנחרצת. שאל הצדיק את הבעל: "מדוע החלטת ללתת גט פיטורין לאשתך?".  "אומר לרבי את כל  האמת" – השיב הבעל במבוכה – "כשאני חוזר בשבת מבית הכנסת, מציק לי הרעב מאד. וברוב תאבוני, אני משתוקק ביותר לפשטידה של שבת. אולם, אשתי מסרבת בכל תוקף להגיש את  הפשטידה המבוקשת, אלא מגישה לי בתחילה דגים ובשר, ושאר מטעמים. וכשמגיע תור  הפשטידה, כבר שבעה נפשי, איני מוצא טעם של ממש בפשטידה...".
בתום דבריו הארוכים של הבעל, פנה הרבי אל האשה ושאל אותה: "מדוע את מסרבת להקדים את הגשת הפשטידה של שבת, לבקשת בעלך?". "מנהג אבותיי בידי, שהפשטידה מוגשת רק בסוף הסעודה" – קראה האישה בקול נמרץ – "ומנהג ישראל – תורה הוא! ולכן לא אזוז מדרכי כמלוא הנימה, אפילו יביא הדבר לגט מצד בעלי!". הרהר קמעה הצדיק מקוז'ניץ, ואחר פסק: "מהיום והלאה תכין האשה שתי פשטידות לכבוד השבת: פשטידה אחת תוגש לבעל לפני הסעודה, כבקשתו. והפשטידה השנייה תוגש – כמנהג האישה – בתום הסעודה...".
החלטת הצדיק נראתה מאד בעיני הבעל ואשתו, ושניהם הודו לרבי ישראל על החלטתו הנבונה, והחליטו להישאר ביחד. ולא עוד, אלא שבבתים רבים החלו לנהוג כעצת רבי ישראל, להכין פשטידה נוספת לשבת, וקראו לה "פשטידת שלום בית".

על הכתוב בעשרת הדברות, "זכור את יום השבת לקדשו", דרשו חז"ל בגמרא (פסחים), שצריך לזכור את השבת ביין. ואכן כך נפסק להלכה בשלוחן ערוך: "אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפילו מים (אסור)".
וצריך להבין עניין זה. שכן, מדוע אסור לאדם לטעום כלום, עד שיקדש על היין?

תחילה, נקדים מה שכתוב במדרש (ב"ר יא' ח'):  "אמרה השבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכולם יש בן זוג, ולי אין...אמר לה הקב"ה לשבת: ישראל בן זוגך".
הנה, מבואר מהמדרש, שהשבת היא בת זוג לישראל, ולכן חז"ל קוראים לשבת בתואר *כַּלָּה*, כפי שאנו אומרים בתפילה: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה". וכן "בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה".
ועל כן, כמו שחתן צריך לקדש את האשה, ובלא קידושין אסור לו להתייחד עמה – כך צריכים ישראל לקדש את השבת בכניסתה, ובלא קידושין אסור להתייחד עם השבת ולהתענג בה במאכל ובמשתה.
ולכן, בכניסת השבת אנו מקדשין על היין, כמו שעושים בקידושי אשה בעת חופה, שאז מברכים על כוס יין.
(ולפי זה מובן גם מדוע תיקנו חז"ל בשבת בתפילת העמידה שבע ברכות, במקום שמונה עשרה ברכות, כבכל יום. שכן, היות וישראל והשבת הם בבחינת חתן וכלה, על כן תיקנו לנו בתפילת השבת שבע ברכות – כנגד שבע הברכות שמברכים את החתן והכלה).

וזהו שאמרו חז"ל: "בן נח(=גוי) ששבת (בשבת) – חייב מיתה". שכן, שבת קודש היא בת זוגם של ישראל, ודינה כאשת איש. על כן גוי ששבת בשבת חייב מיתה, מכיוון שהבא על אשת איש חייב מיתה.

ראוי להוסיף מה שאמרו חז"ל בגמרא (ב"מ  נט'): "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו". ולכן אמר רבא (שם בגמרא) לבני מחוזו: "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו". שכן, עיקר הברכה בביתו של האדם הוא בזכות אשתו.

וכך הוא גם בענין השבת. שכן, מאחר והשבת היא בת זוגם של ישראל, והיא בבחינת אשה, אין הברכה מצויה בביתם של ישראל, אלא בזכות השבת, כמאמר הזוהר (יתרו פח', מתורגם): "כל הברכות, למעלה ולמטה, תלויות ביום השבת".
ולכן אמרו חז"ל (שבת קיח'): "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה ללא מצרים... ונותנים לו משאלות לבו".

נמצא, שכל המכבד את השבת ומענגה במאכל ובמשתה, זוכה לקבל שפע ברכות לכל ימי השבוע, בדיוק כמו אדם שמכבד את אשתו, שזוכה לשפע רב טוב.

יהי רצון שנתחזק בכיבוד האשה ובכיבוד השבת, כדי שיושפע עלינו שפע רב טוב לכל השנה, אמן כן יהי רצון!

לע"נ סיון בת נינט
לע"נ מור בת צילה

"אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')"בני ציון" bnei-zion.com