''הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'''

הסבא רבי יצחק דוד גרוסמן זצ"ל עזב את ארץ ישראל פעמיים, ונסע לרבו האדמו"ר הזקן הבית אהרן מקארלין זיע"א. כשהפליג חזרה לארץ ישראל בפעם השניה, בהיותו בלב ים, קמה רוח סערה שאיימה להפוך את האוניה. גלי הים התרוממו אל על וטלטלו את האוניה. בדיוק באותו זמן הפליגה אוניה בנתיב הנגדי. מפאת הרוחות הסוערות וגלי הים השוצפים התנגשו שתי האוניות זו בזו, והאוניה הנגדית עלתה על האוניה של הסבא ונשארה כך, כשהאוניה של הסבא תקועה מתחתיה.
המעשה אירע ביום שישי אחה"צ. באוניה למטה שררו אימה ופחד, האנשים בכו וזעקו לעזרה. רב החובל של האוניה העליונה היה רשע ושונא ישראל, ועל אף התחנונים וההפצרות שיואיל להעלות את כל יושבי הספינה אליו למעלה, אטם הוא את אוזניו ונתן הוראה לשלשל חבלים ולהעלות רק את הגויים. כך נוצר מצב שבאוניה למטה נשארו רק קומץ יהודים, וכל הגויים עלו למעלה.
האנשים היו אובדי עצות, והתפללו לה' מקירות ליבם, שיושיעם. בינתיים שקעה השמש, והשבת נכנסה. הסבא רבי יצחק דוד ניגש למזוודתו, הוציא את מלבושי השבת, חבש את השטריימל לראשו והחל לזעוק: "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו...ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם". והמשיך לבקש: "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם"...לאחר מכן התפלל, וקידש על היין...
הנוסעים המבוהלים היו במצב של ייאוש. כל רגע יכול היה להתרחש האסון והאוניה השקועה למחצה תטבע רח"ל. לפתע הסבא פנה אל הנוסעים וביקש מהם להתחזק ולהאמין, כי הנה הישועה תגיע בקרוב – "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'".
והנה, רוח סערה הגיעה, האוניה העליונה ניתקה ממקומה בבת אחת, התהפכה – וכל יושביה הגויים ירדו במצולות כמו אבן, אחד מהם לא נותר. האוניה התחתונה התרוממה והמשיכה לדרכה, כאשר בפנים נמצאים רק היהודים שנותרו לפליטה.

במחזור "בית ישראל" מובא דבר פלא בשם המדרש, שכאשר יצאו ישראל ממצרים, דתן ואבירם לא רצו לצאת, ונשארו במצרים. אולם, לאחר ששמעו על נס קריאת ים סוף, שעשה הקב"ה לישראל, התחרטו, וביקשו להצטרף לישראל. אך מאחר והים שנקרע לישראל כבר חזר לאיתנו – נעשה לדתן ואבירם נס, ונקרא להם הים בשנית!!

אם כך, יש כאן פליאה עצומה. הלא דתן ואבירם היו אנשים רשעים. ובמה זכו, שלא רק שלא מתו יחד עם כל רשעי ישראל במכת חושך, אלא נעשה להם נס, ונקרע להם ים סוף שנית?

מצינו טעם נפלא מהגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין, על הכתוב: " וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם", ובאר המהרי''ל שדתן ואבירם היו בין אלו שקיבלו מכות עבור ישראל, מכיון שישראל לא הספיקו להכין מספיק לבנים. לכן, אומר המהרי"ל, הזכות הזאת שהיתה לדתן ולאבירם, שקיבלו מכות עבור ישראל, היא שעמדה להם שלא מתו במכת חושך, ואף נקרע להם ים סוף בשנית.
וצריך להבין ענין זה. שכן, מדוע הקב"ה סיבב כך, שיקרע הים שנית במיוחד עבור דתן ואבירם, שכאמור היו רשעים?

ויש לומר מה שלמדנו (פסחים קיח'): "קשין מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף". וכן למדנו בגמרא (סוטה ב') שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
אם כך, וקשים כל כך הפרנסה ומציאת האשה, בוודאי יכול האדם ליפול בתהום הפחד והייאוש, בחושבו שאין בידו מספיק זכויות ש"יקרעו" לו שערי פרנסה וזיווג, שהרי הם קשים כקריעת ים סוף...

על כן, כדי שלא ייפול האדם ברוחו, הקדים הקב"ה רפואה למכה, וסובב שיקרע הים במיוחד לדתן ואבירם, שבאמת היו אנשים חטאים ורשעים – אלא שהיתה בידם הזכות של קבלת המכות (כשוטרי ישראל) עבור ישראל.

ובכך, יש לומר, סלל הקב"ה את הדרך לכל ישראל, עד סוף כל הדורות, שבכל פעם שיצטרכו פרנסה או זיווג, שהם כאמור קשים כקריעת ים סוף, הם יהיו ראויים לכך, בזכות שישתדלו לסבול לטרוח ולסייע בגוף ובנפש או בממון עבור ישראל, שאז בודאי ראוי שיקרעו לפניהם שערי פרנסה וזיווג, לא פחות מדתן ואבירם – שאף שהיו רשעים וחטאים, בכל זאת, כיון שסבלו עבור ישראל נקרע להם הים במיוחד בשנית.

שבת של שלום ברכה וישועה!
 
לע"נ סיון בת נינט
לע"נ מור בת צילה
"בני ציון" bnei-zion.com