הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא זיע"א היה צדיק גדול ומתלמידיו של ה"בעל שם טוב" (הבעש"ט) הקדוש זיע"א. לאחר נישואיו עזב את זוגתו לבדה ועבר להתגורר בעיר אחרת. לאחר זמן מה, הגיעה האישה לרבו, הבעש"ט, בטרוניה על תלמידו, שעזב אותה לבדה.
הבעש"ט הבטיח לטפל בכך. ואכן, הוא מיהר לקרוא לתלמידו רבי נחמן, ושאל אותו לפשר התנהגות זו. ענה התלמיד: "יודע אני, כי מיד כאשר יוולד לנו ילד, עתידה אשה זו למות. מכיון שאני חס על שנותיה הצעירות, מעדיף אני להשאירה כך, כדי שלא תלד ואחר כך תמות"....
כאשר שמעה האשה את דברי בעלה, אמרה בהחלטיות כי היא רוצה ילד בכל מאודה, עד שאיננה חושבת כלל על התוצאות. נענה ואמר רבי נחמן לרבו: "ומה אעשה? הרי אינני מסוגל לגדל את הילד לבדי"!.
השיב לו הבעש"ט: "הסר דאגה מלבך. אני אגדל אותו"!.
חזר רבי נחמן לביתו, ולאחר שנה נולד להם בן, שנקרא "שמחה". כשראתה האם את הבן, התמלאה חמלה גדולה על כך שלא תוכל לגדלו, נשאה עיניה לשמים וביקשה: "ריבונו של עולם, תן לי לגדל אותו לפחות עד שיצמחו לו שיניים"!....
ואכן, משמים שמעו לתפילתה, ועד גיל שנתיים זכתה לגדל את בנה, ולאחר מכן נפטרה.
כשנודע לבעלה על תפילתה של אשתו לאחר הלידה – תפילה אשר הפכה את סדרי העולם, ודחתה את שעת פטירתה – הפטיר בצער: "בשמים לא יכלו לעמוד בפני תפילתה, ולכן התבטלה הגזירה. אך כמה חבל שביקשה באותם רגעים גדולים רק שנתיים נוספות של חיים, ולא שבעים שנים נוספות. אילו הייתה מבקשת זאת – הייתה זוכה לכך!...".
 
על הכוח העצום של התפילה כתוב בפרשה: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים...וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם". אומרים חז"ל, שבזכות תפילתם של ישראל, המתיק להם הקב"ה את גזירת הגלות מ-400 שנה ל-210 שנים. וכפי שכתוב במדרש (שה"ש רבה): "'קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת'. קול דודי – זה משה רבינו, בשעה שבא ואמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים. אמרו לו ישראל: היאך אנו נגאלים? והלא הקב"ה אמר לאברהם: 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאוד שנה'. ועדין אין בידינו, אלא רד"ו(=210) שנים...אמר להם משה: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, הוא אינו מביט בחשבונותיכם, אלא 'מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות'"(=מדלג על השנים, ומקצר את זמן השעבוד).

אם כך, וישראל הצליחו להמתיק מעליהם את הגזירה לאחר שזעקו לה' יתברך, בוודאי שחייבים גם אנו, לאחר 1948 שנות גלות ארוכה ומרה, להרים קול וזעקה לבורא עולם שיגאלנו גאולת עולם כעת!

כאן המקום להביא את דברי חז"ל על הכוח של תפילה בציבור, כפי ששנינו בגמרא (ברכות): "'ואני תפילתי לך ה' עת רצון', ואימתי היא עת רצון? (ועונה הגמרא) בשעה שהציבור מתפללים". דהיינו כאשר הציבור מתפללים, זוהי עת רצון גדולה לפני הקב"ה.
הזוהר הקדוש מפליג מאוד בחשיבות התפילה בציבור, וכותב (ויחי, מתורגם): תפילת יחיד אינה נכנסת לפני הקב"ה, אלא בכוח חזק. אבל תפילת רבים, אפילו שאינם צדיקים, נכנסת לפניו יתברך.
רמז על כך מביא האדמו"ר מזמיגרד, על הפסוק: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". הנה, "וַיִּיקַ ץ יַעֲקֹ ב מִשְּׁנָת וֹ וַיֹּאמֶ ר", סופי תיבות צִבּוּר, כדי לומר לך, שכאשר מתפללים בציבור, אז "יש ה' במקום הזה" (=יש שכינה), והתפילה מתקבלת לרצון לפני ה' יתברך.
אבל אם התפילה היא "ואנכי"(=לבד, ביחידות) – אז "לא ידעתי" – אין ביטחון שתפילה זו תתקבל.
לסיום צריך לדעת שהגאולה העתידה תלויה רק בנו,  ויש בכוח תפילתנו לשנות ולבטל את גזירת הגלות הארוכה והמרה הזאת, ולכן צריך תמיד להתאסף ולהתפלל בבית הכנסת, כיון ש"בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". דהיינו "בְּרָב עָם" – כאשר יש תפילה בציבור והיא ברוב עם, אז – "הַדְרַת מֶלֶךְ" – המלך(=הקב"ה) הדר/חוזר בו מגזירותיו, וגואל את בני ישראל בניו. (המלה ''הדר'' היא "חזרה" בארמית)

לרפואת יוסף שלוש בן ששונה ברכה.
לעילוי נשמת סיון בת נינט
לעילוי נשמת מור בת צילה

"אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')
"בני ציון" bnei-zion.com