בעיצומה של המלחמה בין הקיסר הצרפתי נפוליאון לבין רוסיה, ביקש נפוליאון להיפגש עם גדול הדור דאז, הגה"ק רבי חיים מוולוזין זיע"א. כאשר הגיע רבי חיים לפגישה עם נפוליאון, שמח נפוליאון לקראתו, בראותו את פני הגאון, המקרינים אצילות טהורה. מיד פתח ואמר לו: "שמעתי שהנך איש חכם ופיקח. ובכן, מה דעתך על המלחמה, האם תסתיים בניצחוני הכביר כקודמיה, או שמא אני עומד בפני כישלון, ואסון נורא אורב לי? חשוף את מחשבותיך בגילוי לב וללא מורא".
פתח רבי חיים ואמר לנפוליאון: "פעם עשה המלך את דרכו במרכבה מלכותית, הרתומה לארבעה סוסים משובחים, שרכש ממצרים, מערב הסעודית, מצרפת ומאיטליה. בדרכו בתוך היער נכנסו הסוסים לתוך ביצה טובענית. ניסה העגלון לחלץ את הסוסים האצילים והמשובחים, אך לשווא.
והנה, כעבור כמה שעות, התקרבה עגלה רעועה, רתומה לשלושה סוסים כחושים, דלי בשר, ואף היא מיד שקעה בביצה הטובענית.
מיד יצא מתוך העגלה הרעועה איכר מגושם, שלף את השוט, והחל מצליף בסוסיו. הללו אזרו כח, נעו אנה ואנה, עד שיצאו מתוך הביצה. ויהי הדבר לפלא בעיני המלך ומלוויו. שכן, כיצד שלושה סוסים צנומים ודקים, נחלצים תוך רגע מן הבוץ, ואילו ארבעה סוסים אבירים שוקעים ללא יכולת להיחלץ?
שאל המלך את האיכר, הא כיצד? ענה לו האיכר: אדוני המלך, הסוסים שלך מיוחסים וטהורי גזע. זה בא ממצרים, זה מערב הסעודית, זה מצרפת וזה מאיטליה. אמנם סוסים מובחרים שבמובחרים, אבל כאשר אתה מצליף על גבם, מושך כל סוס לכיוון אחר, ואין הם מצליחים להתאחד למען המטרה. ואדרבה, כאשר מכים על אחד הסוסים, שמחים הסוסים האחרים לאידו...
אבל, סוסי הדלים והכחושים, כולם ממשפחה אחת – אמא ושני בניה. ולכן כאשר אני מכה על האחד, חשים גם השניים האחרים את כאבו ונחלצים לעזרתו, וכך באחדות של שלושתם הם יוצאים מכל צרה וביצה". כך סיים רבי חיים את משלו, ואמר לנפוליאון: "כבודו הקיסר ירום הודו! לרשותך עומד צבא אדיר וחמוש היטב, אך הוא מורכב מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו לצבא הצרפתי. כל אחד מהם מתאמץ לרכוש את תהילת הניצחון. לא כן הצבא הרוסי...אף כי דל הוא באמצעים, כיון שהוא מורכב מבני עם אחד, הלוחם להגנת ארצו,  חש כל חייל בסכנה המשותפת לכולם, ולכן מתאמץ להצלחת הקרב. אם כן, ניצחונך הקיסר נפוליאון מפוקפק! כי באחדות מנצחים, ובפירוד נכשלים". (ואכן נפוליאון הפסיד בקרב).

על הכתוב בפרשה: "וַיֵּרָא אֵלָיו (יוסף) וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו (של בנימין) וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד", מפרש רש"י, שיוסף בכה על שני בתי המקדש שעתידים להיות בחלקו של בנימין, וסופם להיחרב. ואילו בנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב.
וצריך להבין עניין זה. שכן, מדוע כל אחד בוכה על החורבן של אחיו, ולא על חורבנו שלו?

ידוע, שמכירת יוסף היתה בגלל שנאת האחים אליו, כפי שכתוב: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו *וַיִּשְׂנְאוּ* אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". ואמרו חז"ל, ששנאת חינם זו מתגלגלת מדור לדור עד ביאת המשיח, כפי שאמרו במדרש: עשרה הרוגי מלכות הם על חטא מכירת יוסף, ובכל דור ודור עדיין אותו חטא תלוי.
ומכאן צריכים אנו להבין, כי מאחר ובית המקדש נחרב בעוון שנאת חינם, לא נזכה לגאולה העתידה – אלא רק על ידי *שנעקור* מידה זו של שנאת אחינו מקרבנו.

ולכן, חובה קדושה ללמוד וללמד שלום ואהבה בין ישראל אחינו. שהרי ידוע שהתיקון של שנאת חינם הוא *אהבת חינם*. לכן בכו יוסף ובנימין כל אחד על החורבן של אחיו, להראות שזוהי אהבת אמת, שצער חברו מכאיב לו יותר מצערו. וזאת, כדי להשריש בישראל אהבת חינם, שהיא התיקון לשנאת חינם ולהחשת משיח צדקנו.
ועתה, בא וראה, שמה שבכו יוסף ובנימין זה "עַל צַוָּארָיו...(וזה) עַל צַוָּארָיו" – עולה בדיוק לגמטריה של "ואהבת לרעך כמוך"(=820).

יהי רצון שה' יזכנו לאהוב כל יהודי ויהודי באשר הוא, אהבת חינם, לכאוב את כאבו ולעזור לו במידת האפשר, שהרי "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ".    

"אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')
"בני ציון" bnei-zion.com.