''דֶּרֶךְ *אֱמוּנָה* בָחָרְתִּי...ה' אַל תְּבִישֵׁנִי'' (תהילים קיט ל')

פעם בערב החג, עמדו בחנות אחת המוני יהודים, שמיהרו לסיים את קניותיהם האחרונות לכבוד החג הממשמש ובא.
תור ארוך של יהודים יקרים נשתרך אצל הקופאית. כאשר הגיע תורו של אחד מהם לשלם, החל להתקשר לבני ביתו כל כמה שניות, ורץ להביא עוד מוצרים, והוסיפם לעגלת הקניות. בתחילה עוד היו יכולים האנשים שעמדו אחריו לסבול את מעשיו...שכן, קורה ששוכחים משהו לקנות. אך כאשר הדבר נשנה עוד פעם ועוד פעם, ואותו אדם לא פוסק מלהוסיף עוד מוצרים לעגלה, פקעה סבלנותו של אחד הקונים, והוא החל לחרף ולגדף את אותו אדם לפני כולם, כשהוא מטיח בו: "אתה לא יחידי בעולם...יש עוד אנשים שממהרים הביתה לכבוד החג...".

לנוכח הביזיונות העצומים, החווירו פניו של אותו אדם, אך הוא שם עצמו כְּחֵרֵש. לבסוף, כאשר עמד אותו יהודי לשלם על קניותיו, אותו אדם שביישו (שהיה אדם דתי) עשה חשבון נפש, ועמד על טעותו – שהרי הוא בייש יהודי ברבים. מיד התחרט על דבריו, שאמר בעת כעסו, והחליט לפצות את אותו אדם שאותו בייש.
כאשר הקופאית הגישה את החשבון לאותו אדם (המבויש), ניגש המבייש ושילם את כל החשבון, תוך שהוא מבקש מחילה וסליחה מאותו אדם, שהביט בו כלא מאמין...!

כאשר יצא לאחר מכן החוצה, ראה את האדם שאותו בייש משוחח בטלפון ועיניו דומעות. מיד ניגש אליו לפייסו, ולבקש מחילה בשנית. אך, להפתעתו אמר לו אותו אדם, שהוא כבר התפייס כאשר הוא שילם את חובו בקופה.
"אם כך מדוע עיניך דומעות?".
"אספר לך", אמר, "בצאתי לקנות את צרכי החג, לא היתה פרוטה אחת בכיסי. לא ידעתי מה לעשות...שכן, החג ממשמש ובא, וביתי ריק. עד שזוגתי הצדקנית תפסה ספר תהילים, על מנת לבקש ולהתחנן לפני הקב"ה שיושיענו לפני החג, והורתה לי לצאת לקנות, והבטיחה לי שה' יהיה בעזרינו. לנוכח אמונתה ובטחונה המלא של אשתי, יצאתי מיד לחנות המכולת, כאשר אני ממלא את העגלה במצרכים החיוניים לחג.

כאשר סיימתי את רשימת המוצרים, ועמדתי בתור כדי לשלם, התקשרתי לזוגתי, ושאלתי מה לעשות...הרי אין בידי מעות לשלם! והיא, באמונתה הרבה אמרה לי, שאוסיף עוד מוצרים לעגלת הקניות, והיא תמשיך לומר תהילים, וה' בודאי יעזור.
וכך התחזקתי באמונה שלימה והוספתי עוד מוצרים ועוד מוצרים עד שהקב"ה שלח את ישועתו, ואתה שילמת את מחיר הקניה... ועכשיו אני מדבר עם זוגתי בטלפון, ומספר לה מעשה פלא זה, ועיני דומעות מרוב התרגשות...".

על הכתוב בפרשה: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע...וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ", מפרש רש"י: פגיעה הוא לשון תפילה, ומכאן למדנו שיעקב תיקן את תפילת ערבית. ועוד מוסיף רש"י, שבכוונה שינה הכתוב, וכתב "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם", ולא "ויתפלל במקום" – כדי לומר "שקפצה לו הארץ".

וצריך להבין, מדוע סבב מסובב כל הסיבות, הקב"ה, שדווקא יעקב אבינו, בחיר האבות, שהעמיד את השבטים הקדושים, יתקן את תפילת ערבית (כאשר השמש שוקעת)?
והרי, לכאורה, היה ראוי שיעקב אבינו יתקן את תפילת שחרית, שאז השמש זורחת.
אלא, יש לומר, שיעקב תיקן ופעל לדורות הבאים, שאפילו שיהודי יהיה במצב של *''ערבית''*– אפילת הלילה, בתוך החושך, ובמצוקה נפשית ורוחנית –  למרות זאת, על ידי *תפילה ותחנונים* לבורא עולם שיושיע אותו, הנה דווקא מתוך החשיכה תבוא לו *הישועה והרווחה*, ואם צריך גם "תקפוץ לו הארץ" שלא כדרך הטבע.

וזהו שאמר דוד המלך (תהילים יג', ב-ו'): " אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי... יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ".
דהיינו, שואל דוד המלך:"אָנָה(=עד מתי) תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי"? והתשובה "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי", כל זמן שאחשוב *שאני* מסוגל ל"אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי"(=שיש *בידי* עצה ופיתרון לצרותי).
אבל, ברגע שאדע באמונה שלימה *שבידך הכל* – מיד יתבטל החושך ואז: "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ".


"אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')
"בני ציון" bnei-zion.com