כאשר עלה הבבא סאלי זיע"א  לארץ ישראל, הפליג באניה קטנה. מיד בצאתם התחוללה סערה חזקה מאד. היה זה בערב שבת, והבבא סאלי היה באמצע קבלת שבת. מרוב דבקותו בשבת ובקדושתה, לא חש הוא בתנודות האניה המטלטלת בין הגלים הסוערים. אולם, משרתו חש בזה, ומיד יצא לסיפון וראה גלי ענק המשתברים בקול רעש גדול על האניה. לפתע ראה את רב החובל מנחה את צוות המלחים בהכנת סירות ההצלה וחגורות ההצלה לנוסעים.
כשראה רב החובל את משרת הרב, צעק לעברו: "מהר! לך קרא לרבך! האניה עומדת לטבוע!!! אנו עומדים לנטוש אותה בכל רגע". נסער מאד הגיע המשרת וסיפר לבבא סאלי על הסכנה המרחפת עליהם. אך רבנו נשאר שלו ובטוח. "לך הכן את סעודת השבת, והגש לי כוס יין לקידוש וירחם ה'".  מבולבל ונבוך הושיט המשרת את כוס הקידוש, ומזג לו יין ביד רועדת. מיד התחיל רבנו לקדש במתינות ובכוונה רבה, כמונה מעות כאשר כל מלה נראתה בעיני משרת כנצח. לאחר ששתה רבנו מכוס הקידוש, מסר את הכוס למשרת ואמר לו: "עלה אל הסיפון, ושפוך את שארית היין שבכוס לתוך הים...".

העיד המשרת: "בו ברגע שהיין שבכוס נשפך לים, צללו אוזני מקול הדממה. הרוח שקטה לפתע, והגלים נחו מזעפם. הים שקט ונרגע".
רב החובל, שעמד ליד סירות ההצלה, הבחין בנעשה, ורץ לעבר המשרת, תפס בזרועו, ותבע לדעת: "מה עשית לים, ששקט פתאום בין רגע?".
"לא כלום, רק ביצעתי את פקודת הרב", ענה. "בא נלך לרבך" – אמר רב החובל. ירדו שניהם לתאו של הבבא סאלי. רב החובל נכנס בפחד ובמורא, הסיר את כובעו ביראה, קד לפני הרב ואמר לו: "איש קדוש וצדיק, אנו חייבים לך את חיינו! בזכותך ניצלו האוניה ויושביה!".
"טעית!" – אמר לו הרב, ברוב ענוותנותו – "בורא עולם הוא שהצילנו, ולו אנו חייבים את חיינו! כל מה שעשיתי הוא לקחת את "שיירי המצווה" – את מעט היין שנשאר מהקידוש, ובזכות מה שאנו אומרים בקידוש "וינח ביום השביעי",  הורתי לשפוך את שארית היין לים כדי שגם הוא ינוח ביום השביעי...".

על הכתוב "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" מגלים לנו חז"ל: "אַף עַל נֹחַ נֶחְתַּךְ גְּזַר דִּין (למיתה במבול), אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', שֶׁנֶּאֱמַר...'וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"."
ולכאורה הפלא ופלא. וכי יש כאן משוא פנים, ונח ניצל רק בזכות שמצא חן בעיני ה'?
הזוהר הקדוש מגלה לנו שנח ניצל בזכות ששמר על השבת, וכפי שכתוב בתיקוני הזוהר: "נח זה שבת", כלומר השם  *נח* רומז על השבת שהיא יום *מנוחה*.
וצריך לדעת שחז''ל אומרים, שבשעת בריאת העולם הקב"ה נתן כוח חיות רק לששת ימים בלבד, וברוב חוכמתו ברא את יום השבת, אשר ביום זה חוזר ה' ומשפיע חיות לעולם לעוד ששה ימים. ובגמר ששת הימים, בשבת שלאחר מכן, מושפעת עוד חיות לששת הימים הבאים, וכך חוזר חלילה עד סוף הבריאה. ואלמלא יום השבת היה העולם נחרב בגמר ששת הימים וחוזר לתוהו ובוהו.
אולם, רק על ידי ישראל השומרים את השבת כהלכתה.
וזה מה שרמז "בעל הטורים": "את האלקי *ם* התהל *ך* נ *ח*" – סופי תיבות *חכם*, לרמוז על דברי חז"ל: "איזהו חכם? הרואה את הנולד".
שכן, נח היה חכם שראה את הנולד – והבין בחוכמתו שששת ימי החול נולדים ומתחדשים בזכות השבת. ולכן צריך לשמור על השבת, כדי לחדש את הבריאה, וכך באמת עשה, וזה הדבר שמצא חן בעיני ה'.

על פי האמור יאיר לנו להבין, מדוע בחר הקב"ה להציל את נח ובני ביתו על ידי הכניסה לתיבה. שכן תיבת נח עצמה היא רמז לשבת. הנה, "צהר"(=295)  וביחד עם "תבה"(=407) עולים לגימטרייה של שבת(=702).

והנה, ידוע כלל גדול, שהתורה היא נצחית, ושייכת בכל מקום ובכל זמן לכל אחד מישראל, ולכן יש לנו ללמוד ולהפנים בקרבנו, ששמירת השבת היא בבחינת "תיבת נח". וכל איש ישראל, שרוצה להינצל מ"מי המבול" (מכל הדינים הצרות והייסורים) – העצה היעוצה היא להיכנס לתוך "תיבת נח", היא השבת הקדושה, שתציל ותציף אותו מעל מי המבול, "המים הזדונים", השוטפים את העולם...

(כך מבקש דוד המלך שבזכות השבת: ''הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶ *שׁ*  טָ *בַ*עְ *תִּ*י בִּיוֵן מְצוּלָה''.  בדילוג של אות נקבל  שבת!

''אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')