"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם".
 
על גודל מעלת הקידוש על היין בליל שבת – שבו אנו מכריזים: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" – נוכל ללמוד מהסיפור הבא:
היה זה לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר הכוחות הנאציים ימ"ש, בפיקודו של הגנרל רומל הגיעו כמעט עד שערי ארץ ישראל. אלפי תינוקות של בית רבן התאספו ליד שריד בית מקדשנו, הלא הוא הכותל המערבי, לאמירת תהילים ותפילות מעומק הלב. כל אנשי ירושלים התכנסו לשפוך שיח ותחינה לפני ריבון העולמים, שיושיע את העם היושב בציון מידי המרצחים.
גם בבית מדרשו של האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוויעיל זצ"ל הורגשה בשבת ההיא חרדה גדולה. האדמו"ר, שהתפרסם ברוב גדלותו, פרישותו וחסידותו, קידש כבר על היין, והתכונן לגשת לסעודת המצווה. באותו רגע ניגשו אליו המשמשים בקודש, ואמרו לו, שהגרמנים מצויים כבר בשערי ארץ ישראל.
תגובתו של רבי שלומק'ה היתה: "מדוע לא אמרתם לי זאת לפני הקידוש?".
תמהו הגבאים, ולא הבינו על מה רומזים דבריו הקדושים, ואז הסביר להם הרבי, במתק שפתיו: "הרי אמרו חז"ל (שבת קיט'): ''הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ נַעֲשָׂה *שׁוּתָּף* להקב"ה...'',  וממילא חלים כאן כל דיני שותפות. ואם הייתם אומרים לי את זה לפני הקידוש, הייתי יכול לפעול אצל ה *'שותף'* ביתר שאת...".
מיד לאחר מכן, הלך למקווה הטהרה, שם טבל כדרכו בקודש, וכשיצא אמר, שהגרמנים לא ייכנסו בשערי ירושלים!! וכך אכן היה! בניסי ניסים ירושלים נושעה מאוייביה.

לאחר מכן, הסביר הרבי את עניין ה *שותפות* בין ישראל לבין הקב"ה בעניין השבת, ואמר: הרי, מי ששומר שבת, מפרסם את אמונת האלוקים בעולם, כאילו מכריז מול כל יושבי תבל, שהעולם נברא בששה ימים, "וביום השביעי שבת וינפש".
ולכן, כמו שמלך בשר ודם מעריך ומוקיר טובה עצומה למי שמפרסם את גדולתו וגבורתו, כך גם מלך מלכי המלכים הקב''ה, מתחשב מאוד בדעתו של מי שעושה להפצת אמונתו.

משל למלך, שבנה ארמון פלא על אי בודד. והנה, בא אוהבו וצילם את הארמון מכל צדדיו, והפיץ את התמונה ברבים, כדי להראות את גדולתו של המלך וחוכמתו. בכך הופך האוהב ההוא לשותפו של המלך. זה כוחו וזו גדולתו של מי שאומר 'ויכלו', ומפרסם את אלקותו יתברך.

בענין השותפות עם הקב''ה ראוי להזכיר מה שאמרו חז"ל (נידה לא'): שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו...האב והאם נותנים את הגוף, והקב"ה נותן את הנשמה.

וצריך להבין, מדוע מחשיב הקב"ה את האב והאם כשותפים לו ביצירת האדם? והלא ברור הוא לכול, שגם את הגוף של האדם הקב''ה ברא...
ויש לומר, שהקב"ה, ברוב ענוותנותו, מחשיב את ההורים כשותפים. שכן, בכך הוא עושה חסד נפלא עם ההורים, שהרי ידועה האחריות הכבדה המוטלת על ההורים בחינוך הילדים בדרך היראה והתורה.
ולכן מחשיב הקב"ה את עצמו שותף עם ההורים. וכשיש להורים שותף כמו הקב"ה, שהוא כל יכול, הם מתחזקים ברוחם ומקבלים עידוד. שכן, על שותף כזה אפשר לסמוך, שיסייע להם בגידול וחינוך הילדים.
וזהו שרמז שלמה המלך בחוכמתו (קהלת ד', ט'): "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד". כלומר, מתי "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם"? מתי האב והאם ויצליחו בחינוך הילדים? – רק אם "מִן *הָאֶחָד*" – רק כאשר הם יזכרו תמיד, שהם מקבלים שפע קודש וסיוע "מִן *הָאֶחָד*"– הוא *יחידו* של עולם, הקב"ה, שעשה עצמו *שותף* עם ההורים בחינוך הילדים.

שבת שלום ברכה וישועה!
  
 אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')