"יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ"
 
שתי בנות סמינר ישבו באוטובוס מירושלים לבני ברק, ודברו ביניהן לשון הרע על חברה שלהן, שבדיוק התארסה.
לאחר כחמש דקות של רכילות ולשון הרע, הסתובבה האשה שישבה לפניהן, ואמרה: "תודה רבה על המידע. ה' זימן לי אתכן. החתן הוא הבן שלי, אני הולכת מיד לבטל את השידוך".
הבנות נבהלו מאוד, כשקלטו מה הפטפוטים שלהן גרמו לחברתן המאורסת, וניסו לתקן את המעוות: "לא התכוונו  למה שאמרנו, סתם הגזמנו..אמרנו דברים בצחוק". אך האשה אמרה: "דווקא השיחה הקודמת שלכן הייתה משכנעת יותר ממה שאתן מספרות עכשיו...".
הבנות, שהבינו כעת מה עוללו, פרצו בבכי מר, והתחננו לאישה שלא תבטל את השידוך על סמך דבריהן, שאינם אלא דיבורי סרק.
אך האישה התעקשה: "מצטערת, דברי אמת ניכרים, ומה שאמרתן נשמע מאוד אמיתי".
הבנות ישבו כל שאר הנסיעה בהלם ובדממה, מהרהרות כיצד ניתן להשיב לאחור את המילים שכבר יצאו מפיהן. לפני שהאשה ירדה מהאוטובוס, היא הסתובבה אל הבנות ואמרה להן: "יש לכן מזל שאני לא באמת האמא של החתן...!
רק רציתי שתראו ותבינו מה לשון הרע שלכן יכולה לגרום, על אף שלא הייתה לכן כוונה רעה...!".
 
מהכתוב בפרשה, "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם", למדו חז"ל ש"מפתח של גשמים" לא נמסר לשליח/מלאך, אלא הוא נמצא בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.
(חז"ל אמרו שארבעה מפתחות נמצאים בידי הקב"ה, ולא בידי שליח, ואלו הם: *מ*טר *פ*רנסה *ת*חיה(=תחית המתים) *ח*יה(=יולדת), ראשי תיבות *מפתח*).

בענין זה ראוי להביא יסוד קדוש ונפלא הכתוב בדרשות ה"חתם סופר" (דף שעו'): הגשם שיורד על הארץ מתהווה לא רק מאדי העולם, מן הימים ומן האוקיינוסים – אלא הוא נוצר גם מהבל פיהם של אנשי העולם.
לכן, כאשר בני האדם מדברים דברי נבלה, לשון הרע ורכילות, נוצר גשם רע "ומלוכלך", שמטמא את התבואה. וממילא, האנשים האוכלים את תבואת הארץ ניזוקים רוחנית וגשמית.
ולכן כתוב בגמרא (תענית ז'): "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעְצָרִין אֶלָּא בִשְׁבִיל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע" – מכיוון  שלשון הרע יוצרת הבל, שממנו נעשים עננים רעים, הגורמים לגשם טמא, המקלקל ומטמא את הבריות והצמחים. על כן הקב"ה, ברוב רחמיו וחסדיו, עוצר את הגשם, כדי שישראל בניו לא יינזקו.

אולם, התקנה לכך, אומר שלמה המלך, היא "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים". דהיינו, "מַרְפֵּא לָשׁוֹן" – הָמַרְפֵּא/התרופה ללשון הרע, הוא "עץ חיים", לעסוק בתורה שנקראת חיים, ולדבר רק טוב על ישראל. שכן, אז ההבל היוצא מפינו גורם לעננים שמורידים גשמי ברכה.

על פי האמור יאיר לנו להבין את החשיבות והאחריות העצומה המוטלת עלינו, לדבר רק דברים של קדושה, ולא חלילה דברים רעים של לשון הרע וניבול הפה. שהרי, כאמור, על ידי דיבורים רעים, נעצרים הגשמים בארץ הקודש, וממילא נעצרים גם השפע והברכה היורדים לארץ.
לכן, יש לשקול במאזני פלס כל דיבור ודיבור שאנו מוציאים מהפה, שהרי אנו נמצאים בפלטין(=בארמון) של מלך מלכי המלכים הקב"ה – ארץ ישראל –  "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד...מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

וראוי להוסיף את המעשה בזמן אחאב המלך, על אליהו הנביא שעצר בשבועה את הגשמים בישראל שלוש שנים, כיוון שהבל פיהם של ישראל בזמן מלך אחאב היה הבל טמא של רשעות ועבודת זרה.

והנה, לאחר שלוש שנים, ביקש הקב"ה מאליהו להתיר את שבועתו, כדי להחזיר את הגשמים לארץ ישראל.
מיד קיבץ אליהו הנביא את כל ישראל אל הר הכרמל, ולאחר שקידש שם שמים על ידי שירדה אש מהשמים על הפר שהקריב לפני ה', וישראל צעקו "ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים", מיד "הַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ...וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל".

וביאר ה"חתם סופר" ואמר, שכאשר אמרו ישראל בקול גדול "ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים", הכרזה זו של שש תיבות/מילים בלבד, הספיקה לטהר את אויר העולם, ולהוריד גשם של ברכה על הארץ.
והמסר מזה הוא עצום: כאשר מתאספים ומתלכדים יחד לומר אפילו פסוק אחד "ה' הוּא הָאֱלֹהִים, ה' הוּא הָאֱלֹהִים", או "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – אפשר על ידי ההבל של אותו פסוק לטהר את אויר העולם ולזככו, ועל ידי כך להוריד שפע רב טוב על הארץ. (אם כך, איזו עוצמה יש ללימוד דף גמרא אחד בלבד!)

יהי רצון מלפניך אבינו, אב הרחמן, שעתה, בחודש הרחמים והסליחות, תעזור ותסיע לנו להוציא מפינו רק הבל של דברי תורה ודברי קודש וטובה על ישראל, כדי לטהר את אויר העולם, ולהוריד גשמי ברכה לישראל, ולהחיש את משיח צדקנו, אמן כן יהי רצון!      

לרפואת כל חולי עמך בית ישראל

שבת שלום לכל בית ישראל!
 
כניסת השבת: ת"א: 18:13
יציאת השבת ת"א:19:11  
רבינו תם: 19:47
 
  
 אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים" (שבת קיח')