פרשת השבוע
07.12.15 / 13:33
פרשת מקץ
"ויאמר חלילה לי מלעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם" (מד', יז')
על הכתוב "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד...", כתוב במדרש רבה: "בשעה שאמר יוסף: 'האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם', יצאה בת קול וצווחה: 'שלום רב לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול'".
ולכאורה הקשר בין הפסוק "האיש אשר נמצא הגביע בידו", לבין "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול" אינו מובן כלל. אומר על-כך ה"מגלה עמוקות": הנה, ידוע שישנן יג' מידות הרחמים ("ה', ה', אל רחום וחנון ארך אפים..."). והיות ו-יג' מידות אלו הן חסדים גדולים, לכן הן נחשבות ל-יג' מידות של חסד. ומוסיף ואומר ה"מגלה עמוקות", ש"חסד" הוא בגימטריה עב' (72). והנה, יוסף הצדיק רצה להמשיך על השבטים את הנהגת יג' מידות החסד והרחמים, כדי שיתכפר להם חטא מכירתו, ולכן הניח את הגביע באמתחת בנימין. שכן, "גביע" הוא אותיות יג' עב' – כדי לרמוז לאחיו על יג' פעמים חסד. ולכן אמר לאחיו "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד... ואתם עלו לשלום אל אביכם". דהיינו, יוסף רמז להם, שהסיבה שבגללה הוא הניח את הגביע היא כדי להמשיך עליהם יג' פעמים עב' (חסד) כדי ש ".. אתם עלו לשלום אל אביכם" – כדי שיתכפר לכם חטא מכירתי, ובבוא זמנכם להיפטר מן העולם, תזכו לעלות לשלום שלמים, וללא עוון זה אל אביכם שבשמים. ולכן יצאה בת קול, ואמרה: "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול" – והתכוונה לומר, שמעשה זה של יוסף הוא מעשה של שלום, "ואין למו מכשול" – ואין בו נקמה. ומוסיף ואומר ה"מגלה עמוקות", שהנה, ידוע ששורש כלל ישראל הם ג' האבות הקדושים – אברהם, יצחק ויעקב – שמהם יצאו יב' השבטים, ומהם נתהוו שבעים הנפש לבית יעקב שירדו מצרימה.
וכל זה היה בזכות יוסף הצדיק, שהוריד אותם למצרים, כמו שכתוב בפרשת שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ראובן שמעון... ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים". כלומר, הקשר בין יעקב, שכולל את כל ג' האבות, לבין יב' השבטים ושבעים הנפש, הוא על-ידי יוסף, שהיה במצרים. והנה, מה שהניח יוסף הצדיק את הגביע באמתחת בנימין, היא הסיבה שעל-ידה ירדו יעקב ובניו וכל בני ביתו למצרים. כי על-ידי הגביע הוצרך בנימין להישאר במצרים, ובעקבות זאת נכנס יהודה לעובי הקורה, והוכרח יוסף להתגלות, ואז נקשרו יחד קדושת ג' האבות עם יב' השבטים ועם שבעים הנפש. ולכן, יוסף הצדיק, בהניחו את הגביע באמתחת בנימין, עשה פעולה דמיונית, כדי לקשר בין כל הקדושות – ג' האבות, יב' השבטים, ושבעים (=ע') הנפש – שהם אותיות גביע.
וזהו מה שרמז להם יוסף: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם". כלומר, הסיבה שעשיתי מעשה זה היא כדי ש "ואתם עלו לשלום אל אביכם" – כדי לעשות שלום ואחדות בין הקדושות – ג' האבות, יב' השבטים ו- ע' הנפש (הרמוזים ב"גביע") – ולכן יצאה בת קול ואמרה: "שלום רב..." – כי המעשה שעשה יוסף עם הגביע היה כדי לעורר שלום רב בין כל הקדושות, ו"אין למו מכשול" – הוא לא עשה בכך, חלילה, מעשה לא טוב, אלא כל כוונתו הייתה ליחד את שורש קדושת ישראל, ולעשות שלום רב ביניהם.
"ויהי מקץ שנתים ימים" (מא', א')
בסוף פרשת "מקץ" מונים חכמי המסורה לא רק את מספר הפסוקים שיש בפרשה זו, כפי שהם עושים בכל פרשה, אלא גם את מספר המילים שבה: 2025 בכל הפרשה. תוהים על-כך רבים מחכמי ישראל: מה ראו בעלי המסורה לציין דווקא בפרשה זו את מספר המילים, דבר שלא מצינו כמותו בשאר נ"ג הפרשיות שבתורה?
הגאון רבי ברוך אפשטיין קושר עניין זה של בעלי המסורה עם העובדה שברוב השנים קוראים את פרשת "מקץ" בשבת חנוכה. בכל ימי החנוכה אנו מוסיפים נר אחד, על הנרות שהדלקנו בערב הקודם. המלה "נר" היא בגימטריה 250, וסך כל שמונת הנרות הקבועים בחנוכה עולים לגימטריה 2000 (250*8). ואם נוסיף על-כך כה' (25) – התאריך שבו חל חג החנוכה – אנו מגיעים למספר 2025, שהוא מספר המילים בפרשת "מקץ", כמצוין על-ידי בעלי המסורה.
