הקלנועית הובילה לסכסוך בין שתי קשישות:

זהו סיפור על שתי קשישות אשקלוניות המתגוררות בשכנות, שהיחסים ביניהן הידרדרו בעקבות פגיעה מסתורית בקלנועית של אחת מהן. הקשישה בעלת הקלנועית נהגה להעמיד אותה בשטח ציבורי השייך להוסטל בו היא מתגוררת. הקשישה האחרת לא ממש אהבה זאת ואף הטיחה בבעלת הקלנועית כי היא מעמידה אותה בשטחה הפרטי. כאמור היחסים בין השתיים הלכו והידרדרו כאשר לא פעם הוחלפו ביניהן האשמות הדדיות עד אשר ביום בהיר גילתה הקשישה בעלת הקלנועית כי יד זדונית חיבלה בכלי התחבורה שלה.

מאחר והיא הייתה משוכנעת כי שכנתה עומדת מאחורי המעשה הזדוני, היא אצה לבית המשפט לתביעות קטנות בעיר והגישה תביעה נגד השכנה בסך של 5,000 ₪. התובעת ביקשה לקבל פיצוי עבור תיקון הקלנועית בסכום הנאמד ב -3,000 ₪ ו -2,000 ₪ נוספים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.

וכך, הגיעו השתיים לאולמה של הרשמת הבכירה עידית כלפה על מנת שזו תכריע בפרשת ההשחתה המסתורית. בדיון טענה הקשישה התובעת כי שכנתה, התרגזה בשל סברתה הלא נכונה כי התובעת מחנה את הקלנועית בשטחה, שכן מדובר בשטח ציבורי של ההוסטל בו גרה התובעת, איימה כי תשבור את הקלנועית ולאחר זמן מה אכן מצאה התובעת את הקלנועית כשהמראות והידית שבורות, הגם שהנתבעת הכחישה מעורבות כלשהי.

מנגד, הקשישה הנתבעת הכחישה בתוקף את טענות התובעת, טענה כי אין לה כל קשר לקלנועית של התובעת וכי הקלנועית חונה בשטח פתוח שאליו יש גישה לכל אדם, לרבות פועלים שעבדו במקום ואף תלמידי בית ספר, הגם שהיא אינה סבורה שמישהו הזיק לקלנועית כלל.

לאחר ששקלה בכובד ראש את טענות הצדדים החליטה לאחרונה הרשמת לדחות את התביעה. בפסק הדין היא נימקה: "הצדדים להליך זה הינן שתי נשים מבוגרות המתגוררות בהוסטל, וכפי שהתברר בדיון נתגלע ביניהן סכסוך שמקורו לא הוברר, ואשר במסגרתו מפנות הן האשמות כאלה ואחרות האחת כלפי השנייה. למעשה, מלבד טענות התובעת בדבר הנזק שנגרם לקלנועית, והטענה כי הוא נגרם ע"י הנתבעת, לא הובאה בפני כל ראיה לכך. לא הוצגה עדות ראיה לגרימת הנזק ואף לא הוצגו ראיות לנזק עצמו, ועל כן לא הוכחו המעשים המיוחסים לנתבעת. הדברים נאמרים על רקע העובדה שאינה במחלוקת כי המדובר בקלנועית החונה בשטח פתוח, חשופה אפוא לפגיעות כאלה ואחרות, דוגמת פגעי מזג אוויר או פגיעה מכוונת או בשל התרשלות של מאן דהוא, ובנתונים שהובאו בפניי לא ניתן לקבוע ברמת ההוכחה או ההסתברות הנדרשת כי הנתבעת היא האחראית לנזק הנטען".

בפסק הדין נאמר עוד כי בדיון שהתקיים לא ניתן היה להתרשם מהתנהגות אלימה פיזית של מי מהצדדים וכי אף גובה הנזק כשלעצמו לא הוכח משלא הוצגה כל ראיה בנושא. הרשמת ציינה כי לאור גילן ונתוניהן של הצדדים, בשל יחסי השכנות ביניהן ומתוך מטרה שלא להחריף עוד את הסכסוך, היא לא פוסקת הוצאות.