פרשת אמור
13.05.19 / 10:29
ממתק בני ציון אמור
בספר "דבש לפי" של מרן החיד"א זצ"ל מובא מעשה בתלמיד חכם, שמחמת שהיה דחוק בפרנסתו, מכר את ספר הזוהר שהיה ברשותו.
והנה, בלילה, חלם בשנתו שגוערים ומצערים אותו, וקוראים לו "בהמה". כאשר קם בבוקר, מיד הלך לרבו, שיפתור לו את חלומו.
אמר לו הרב: "דע לך שמהשמים הוכיחו אותך על שמכרת והוצאת את ספר הזוהר הקדוש מביתך! לכן קראו לך בהמה – ראשי תיבות: בִּ עַרְתִּי הַ קּדֶשׁ מִ ן הַ בַּיִת' (דברים כו' יג'). שכן ביערת/הוצאת את הקודש(=את ספר הזוהר הקדוש) מן הבית".
כאשר שמע כך אותו חכם, מיד הלך וקנה את ספר הזוהר בחזרה, והכניסו לביתו.
על פי האמור, כותב החיד"א, שהאדם החוטא נקרא "בהמה". שכן, על ידי החטא מסתלקת הנשמה הקדושה ממנו (נשאר בו רק חלק הנפש), ולכן ראוי לחוטא להיקרא בהמה – ראשי תיבות: בִּ עַרְתִּי הַ קּדֶשׁ מִ ן הַ בַּיִת".
שהרי, על ידי מעשיו הרעים הוא בִּעֵר/סִלֵק את הקודש(=את הנשמה) מן ה"בית", הוא הגוף, המשמש בית לנשמה.
לכן, צריך האדם להיזהר בכל מאודו ממעשים רעים, דוגמת לשון הרע, גזל ועריות – שהרי, בגלל מעשים רעים אלו הוא מבער/מסלק את נשמתו ממנו.
ועל כך אמר הנביא (זכריה א' ד'): "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שׁ וּבוּ נָ א מִ דַּרְכֵיכֶם הָ רָעִים", ראשי תיבות נשמה, שעל ידי שנשוב מדרכינו הרעים נשמור על הנשמה.
והנה, מצד הדעת/המוח, שהוא משכן הנשמה, אנו יודעים שאסור לעשות עבירות!
אלא, שאנו נמשכים למעשים רעים מצד הלב, שהוא כידוע מלא תאוות, ורצונות אסורים.
לכן, תפקיד האדם הוא להשליט את המוח (שהוא כאמור משכן הנשמה) על הלב בעל התאוות, ובכל מעשה ומעשה הוא צריך להתאמץ לשלוט על לבו.
רמז וסימן לכך הוא ראשי תיבות של מעשה: מֹ חַ ש ליט ע ל ה לב.
וצריך לדעת, שעל ידי תורה ומעשים טובים זוכה האדם לקדש בכל יום את נשמתו. שכן, על ידי כך נשמתו מוקרבת על המזבח של מעלה, לריח ניחוח לפני הקב"ה.
וכפי שרמוז בפרשה (יח'): "איש אשר בו מום לא יקרב...להקריב את אישי ה' ואל המזבח לא יגש".
דהיינו, אם האדם עובד את ה' במשך היום כראוי – מעבודה זו נעשה לבוש לנשמתו, ובלילה נשמתו "פרחה לעילא" – פורחת ועולה למרומים, והמלאך מיכאל (שהוא הכהן הגדול של מעלה) מקריבה על המזבח לריח ניחוח לפני ה'.
ואולם אם, "בו מום, לא יקרב...להקריב את אִשֵּי ה'" – אם עבודת האדם במשך היום איננה כראוי, ו בו מום – הנה, "אל המזבח לא יגש" – נשמתו לא "פרחא לעילא" – לא עולה בלילה לשמים. שכן, אין לה לבוש כראוי, וממילא היא אינה מוקרבת על המזבח של מעלה, לפני ה' יתברך.
ראוי להביא את דברי הזוהר הקדוש האומר, שעל ידי הנשמה האדם מקבל שמירה מיוחדת, וסיוע מלמעלה לעבוד את ה' כראוי.
וכפי שמובא בספר "נפש החיים", שהנשמה בעולם הזה קשורה לשורשה למעלה הנמצא בכסא הכבוד.
וזהו שכתוב: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" – כי חלק הנשמה למטה, הנמצא בגוף האדם, קשור עם שורש הנשמה שנמצא למעלה בכסא הכבוד, והנשמה משתלשלת כמו חבל שיורד מלמעלה עד למטה.
וזוהי כוונת הכתוב: "כי חלק ה' עמו" – הנשמה היא "חלק ה'", חלק אלוקָ ממעל, והיא בבחינת חבל שנמשך מכסא הכבוד (מהמקום בכסא ששם חקוק שמו של יעקב אבינו) ויורדת עד לגופו של האדם, כדי לסייעו בעבודת ה', כפי שכתוב: "יעקב חבל נחלתו".
ועל זה כתוב במדרש: משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים. הושיט לו הקברניט חבל, ואמר לו: תפוס חבל זה בידך ואל תניחהו. שאם תניחנו – אין לך חיים.
הנמשל הוא, שהעולם הזה הוא בבחינת "מים זדונים", שרוצים להטביע את האדם בתאוות ותענוגות אסורים.
והקב"ה, הוא קברניטו של עולם, מושיט לנו "חבל", היא הנשמה הקדושה, "חלק ה'", ואומר לנו "תפסו חבל זה, ואל תעזבוהו. שכן, רק כך אתם ניצולים מ"המים הזדונים'".
ואיך שומרים על ה"חבל"/הנשמה הקדושה?
על ידי שנהיה דבקים במצוות, שאז יתקיים בנו הכתוב: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".
שבת של שלום ברכה וישועה!
