הרבי מלובביץ קיבל פעם בחדרו רב חשוב מירושלים.
אותו רב העלה בפניו שאלה מעניינת: רבנו שאל, מדוע נבראנו בצורה כזו שהלב עומד מצד שמאל של הגוף?
הרי הצד החשוב והחזק יותר הוא ימין.
ועוד, הרי ימין הוא צד החסד, ושמאל הוא צד הדין,
ומה יותר מתאים מכך שהלב יפעם מצד ימין של הגוף
חייך הרבי מלובביץ, וענה לאותו רב: דע לך, שהלב שלנו עומד מצד שמאל של הגוף,  כדי להיות בצד ימין של האדם העומד מולנו...
הלב לא נועד רק עבור עצמנו – אמר לו הרב – אלא בעיקר הלב הוא בשביל חברינו, לתת  לחבר חסד, ולפעום מולו תמיד באהבה ונתינה...
 
על הכתוב, "ויפול (יוסף) על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו"(=של יוסף), אמרו חז"ל (מגילה טז'): "מלמד, שיוסף בכה על בתי המקדש שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידים להיחרב. 
ואילו בנימין בכה על משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב".
ולכאורה תמוה, מדוע כל אחד מהם בכה על החורבן של אחיו, ולא על חורבנו שלו?
אלא, אומרים חז"ל, חורבן בתי המקדש היה תוצאה של שנאת חינם. וראשית החטא של שנאת חינם היתה מכירת יוסף, לפיכך ביקשו יוסף ובנימין לתקן עון זה של שנאת חינם.

וידוע, שהתיקון לשנאת חינם הוא אהבת חינם, כלומר אהבת אמת – שצער חברו מכאיב לו יותר מצערו שלו. 
לפיכך, יוסף בכה על חורבן בתי המקדש שבחלקו של אחיו בנימין, ואילו בנימין בכה על חורבן המשכן שבחלק יוסף – מתוך רצון לעורר אהבת חינם, ובכך לתקן את שנאת החינם של מכירת יוסף. (והרמז הוא: על צוארי, על צואריו(=820) עולה לגימטריה "ואהבת לרעך כמוך"(=820)).

על פי האמור יאיר לנו הכתוב (שמות כה): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה...
ופניהם איש אל אחיו". 
והקשו חז"ל בגמרא (ב"ב צט'): הלא במקום אחר כתוב על הכרובים (ד"ה ב ג'): "ופניהם לבית"(=פני הכרובים היו מופנים אל קירות הבית/בית המקדש).
ומשיבה הגמרא ואומרת: לא קשה. כאשר ישראל עושים רצונו של מקום(=הקב"ה), פני הכרובים היו "איש אל אחיו". 
אולם, כאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום – "פניהם (של הכרובים היו מופנים) לבית".

וההסבר הוא, כאשר פניהם וליבם של ישראל זה לזה, וכל אחד מתעניין במצבו של זולתו, ודואג למחסורו בשעת הצורך – אותה שעה נאמר על ישראל, שעושים הם רצון אביהם שבשמים. שכן, רצון ה' הוא, שנגמול חסד ונסייע לנצרכים. 
לכן הכרובים היו "פניהם איש אל אחיו" – כדי לסמל שלבם של ישראל איש אל אחיו. 
לעומת זאת, כאשר פניו של כל אחד מישראל מופנים רק אל ביתו(=דואג רק לצרכיו), והוא אינו דואג ושם לבו אל חברו, על זה נאמר, שאין ישראל עושים רצונו של מקום, ולכן פני הכרובים היו מופנים לעבר קירות הבית ("פניהם לבית") – לומר, שכל אחד היה דואג רק לצרכיו ולביתו שלו.

ראוי להוסיף את דברי האדמו"ר ממישקולץ, האומר, שאם נתבונן, נראה, ששמות 12 שבטי ישראל היו כתובים פעמיים על בגדי הכהן.
פעם אחת על 12 אבני החושן היקרות שנשא הכהן הגדול על לוח ליבו.
ופעם שניה על האפוד שלבש הכהן הגדול כל כתפיו(=שש שבטים על כתף אחת, ושש שבטים על הכתף השניה).

ולכאורה, תמוה 
מדוע נזכרו שמות בני ישראל על החושן, שהיה כנגד הלב, של הכהן, וגם על האפוד שהיה על כתפי הכהן?

אלא, אומר האדמו"ר, ענין זה בא ללמדנו יסוד חשוב לדורות – שלא די לדאוג ולחשוב על יהודי בכוונת הלב בלבד (לומר "צר לי עליך", או "הלוואי שהייתי יכול לעזור"). אלא, צריך לקחת את היהודי גם על ) "הכתפיים". 
דהיינו, לתת לו כתף ועזרה ממשית בפועל! 

רואים אנו מכל זה, שתכלית הבריאה היא שישראל יעזרו איש לרעהו, ויחיו בשלום ובאחדות, כפי שרמז יעקב אבינו לבניו, כשאמר להם: ב רוך  
ש ם  כ בוד  מ לכותו  ל עולם  ו עד" – ראשי תיבות שלום בך. 
לומר לישראל, שהשלום והאחדות בישראל הם התיקון לשנאת חינם, והם שיביאו את הגאולה העתידה, כפי שאומר דוד המלך (קכב): "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך". 
דהיינו, צריכים אנו להגיע למצב של "אחי ורעי" – כולנו אחים ורעים – ויש שלום בך – וכולנו חיים בשלום. וכל זה הוא "למען בית ה' אלקינו" – למען קירוב גאולתנו ובנין "בית ה' אלקינו", כמו שאמרו חז"ל: כיון שבית המקדש נחרב בעון שנאת חינם – הוא יבנה רק באהבת חינם.

שבת מבורכת!